ושוב הלבד הזה עוטף אותי. שוב ההרגשה הזו שיש את העולם ויש... אותי.

כנראה שזו סתם תוצאה של היום המעיק הזה. אני שונאת לבלות לבד כל היום בבית, זה כמעט תמיד גורם למצב רוח חרא.

אבל גם מעט הקשר הזה שאני מנסה להשיג עם אנשים בערב לא מצליח. כאילו מנסים לצחוק לי בפנים ולצעוק לי שאני אבין את זה טוב טוב- את לבד!!!

נכון לעכשיו אני יכולה לומר על 2 אנשים שבוודאות יהיו שם בשבילי. [ואף אחד משניכם לא כלול בהם] אבל גם הם לא יכולים להיות שם 24/7.

וזה לא שחסרות לי חברות לבלות איתן.

אבל בימים כאלה.. זה כל מה שאני חושבת עליו.

אין שום סיבה שאנשים ירימו טלפון, ירצו להיפגש או... ישאלו מה נשמע ובאמת יתכוונו לזה.

וזה פשוט מעצבן כמה שלאף אחד לא יהיה אכפת ממני אף פעם. אבל למה שיהיה?

גם כן... עוד אחת מתוך המיליארדים שיש בעולם.

שום דבר לא יקרה גם אם אני לא אהיה.

מחשבה מדכאת? אולי.

אני אמשיך להאשים את יום הזה [ואת אמא שלי כמובן] בהכל.

ואולי מחר אני אתעורר ויהיה הרבה יותר טוב.

וגם אם לא... אני תלוה את כל התקוות שלי באותו לילה מיוחל בין ה-22 ל-23. מי ייתן והוא יגיע מהר ובאמת לא יאכזב אותי.

הלוואי.