אני יודעת מה הדבר הנכון לעשות.

להיות אופטימית, להמשיך לחייך, להמשיך הלאה. כי הרי זה לא כל כך נורא...

אפשר לחשוב מה כבר קרה.

ובאמת שזה לא נראה גם קשה מידי כל הקטע הזה של "להמשיך הלאה"

הרי כבר עשיתי את זה. לא נתתי לעצמי להתייאש.

אבל משום מה אני עדיין לא מצליחה לעשות את זה...

אני פשוט לא יודעת אם יש לי את הכוח לזה, והאם זה בכלל שווה את זה.

כי מאז שהחלטתי להיות אופטימית באותה פעם, אז הרבה דברים טובים [אם בכלל] לא קרו לי. וזה היה כל כך קשה...

ועכשיו אני סתם לא יודעת מה לעשות, כי אני לא רואה משהו שיכול לקרות שיגרום לי להרגיש יותר טוב. [חוץ מהדבר הזה, שכבר הובהר לי שהוא בלתי אפשרי]

כמובן שהחיים מלאי הפתעות, אבל אם באמת יהיה משהו אז הוא בטח ישמח אותי גם אם אני ככה, לא?

ואולי אני פשוט מתקשה להשלים עם זה, כי לדעתי זה פשוט לא יכול להיגמר ככה. כלומר, אני יודעת שקשה לי להשלים עם זה, פשוט אולי זו הסיבה גם שאני מתקשה להמשיך הלאה. מבחינתי אין הלאה- יש רק זה. לא נראה לי שזו ממש תקווה, או לגמריי אמונה, לא יודעת מה זה בדיוק... ואולי אני טועה. אבל אני בטוחה שזה צריך לקרות, פשוט כי.. לא יכול להיות אחרת. [למרות שדי מנסים להוכיח לי שדווקא כן, וזה בדיוק מה שקורה]

אז בינתיים נראה לי אני אתן לעצמי עוד קצת זמן לבכות על מה שקרה, לפרוק את הכל, ומשם כבר נראה מה יהיה.