אני כבר לא יודעת מה לעשות.... זה נהיה  יותר מידי קשה.

וזה לא אשמתך. פשוט צפוי שדווקא ביום שבו אני כל כך זקוקה למעט הזמן הזה איתך יצוץ איזה משהו ולא נוכל להיפגש. וככמובן שלא אגיד לך לווותר על  חברים שלך בשבילי, לעולם לא. למרות שהיה יכול להיות נחמד לגלות שהיית עושה זאת בשיל שאומר מילה, מרצון.

הכל עדיין מתפרק, ולא משנה כמה אני  מנסה להספיק הכל, זה פשוט לא מצליח.

ומחר הכהנס הארור הזה, אני כל כך לא רוצה לנסוע!!!

אבל אין ברירה.

לא מגיע לי מישהו כמוך, ואני פשוט לא יכולה לשאת את המחשבה הזאת.

בינתיים אני כנראה סתם זקוקה לזמן להרגע קצת, ואז נראה כבר מה יהיה. אני פשוט לא רוצה להיפגע פעם נוספת.

ופתאום ברגע אחד זה מגיע לתודעה- אתה לבד בעולם. אין מי שידאג לך.

לא החברים, לא המשפחה, גם לא בן/בת הזוג, ובטח שלא המדינה.

אין אדם אחד שיהיה שם לצידך תמיד, יבין את הרמיזות, ישמע את הקריאה לעזרה עוד לפני שתפצה את פיך, יעשה הכל בלי שתבקש.

ובורגע הזה כל העולם שלך מתמוטט, הכל נופל עליך ואתה חסום מתחת להריסות. ואתה יודע, שאין טעם לצעוק, הרי אתה לבד.

רק החזקים שורדים. זה נכון.

רק להם יש את הכוח הזה לעמוד לבד מול כל החברה, לעמוד לבד.

אני לא חזקה בכלל.

פתאום הבנתי משהו- אני תקועה בעבר.

אני לא יודעת באיזו נקודה בדיוק, ואולי  בעצם בכל תחום בנקודה אחרת, אבל אני בטוח לא בהווה.

אני נגררת מאחור בניסיון נואש להשלים פערים, לא מוותרת, לא מוכנה להתייאש, רוצה לחיות כל רגע, רודפת אחרי הזמן, ובעצם מפספסת את ההווה.

מבחינתי הזמן כאילו נעצר... ואני לא אוהבת את זה.

כנראה שהרצון שלי לחיות כל רגע בחיים הרחיק לכת.

אני חוששת שאני מכניסה את עצמי למצב לא טוב.

לא היה רגע שבו אמרתי שאני לא מתאהבת יותר? שאני מפסיקה עם כל השטויות האלה? שאני יכולה לבד? כי אני בטוחה שהיה.

אז לאן זה נעלם? איך פתאום אני מוצאת את עצמי שוב בעמדה הכה פגיעה הזאת, במצב האובססיבי הזה? איך פתאום כל העולם שלי הופך להיות אדם אחד, שהוא לא אני?

וגרוע מזה- השליתי את עצמי שהפעם זה יהיה אחרת. עליתי לי גבוה למעלה על הענן הוורוד, עד שהמציאות למטה הפכה למטושטשת, כך שיכולתי לפרש אותה איך שרציתי.

וכעת, הענן מתפוגג וקשה לי לראות את המציאות כפי שהיא. היה כל כך טוב שם למעלה...

אני חושבת שהגיע הזמן לאטום את הרגשות עמוק בפנים, כי פגיעה נוספת אני פשוט לא אוכל לשרוד.