אתמול היה נחמד.

כלומר, לא כולו, אבל חלקו.

היה נחמד שוב לשבת מול המחשב ולדבר עם אנשים ושיהיה על מה לדבר. שוב היו לי הרבה חלונות שיחה ולא היה  משעמם.

היה לא רע :)

אני מקווה שלאט לאט אני אסדר את החיים שלי, או שבעצם אמצא אותם?

בכל מקרה, יש לי זמן ואני מקווה לנצל אותו בחוכמה.

צריך לעבוד יותר!

דברים נגמרים להם אחד אחד, והחופש הזה שכה חיכיתי לו לא עושה לי טוב.

ביום חמישי היה קונצרט סיום בפסנתר. קיבלתי 95 בבגרות. אני בהחלט  מרוצה מזה. אבל דבר אחר הציק לי באותו יום. פשוט נמאס לי מלנגן חרא בהופעות. אני יודעת שאני יכולה לנגן טוב מאוד, אני יודעת שאני יכולה לא ל פחד, אבל אני מפחדת ממשהו לא מוגדר ואז מפשלת. אני בטוחה שכל  מי שישב בקהל פשוט תהה "איך היא קיבלה 95 בבגרות?!" ובצדק.

מקווה שלא אצטרך לחוות את ההשפלה הזו שוב.

אתמול היה קונצרט סיום של המקהלה. אין לי מילים לתתאר את הריקנות והבדידות שהרגשתי. כל כך לא קשורה... וגם הפרידה הייתה כל כך לא מרגשת, כאילו כלום לא משנה.

כל היום אתמול לא ידדעתתי מה לעשו עם עצמי,  הייתי מבואאסת, אז  פשוט ישנתי כדי לא לחשוב על כלום.

הייתה גם מתכונת באזרחות אתמול. לא הלך כל כך טוב... אבל בסדר.

אני כנ ראה עובדת יום ראשון-שלישי ערבים. אני הולכת להתעייף. אבל לא נורא.

העיקר שאח"כ יהיה לי מספיק זמן ללמוד לבגרות באזרחות.

צריך גם להתקשר לאיתור חמ"ן שמשום מה מסננים אותי.

צריך גם לצאת מהבאסה הזו כבר. אוף.

הכל פשוט מתנפץ לי בפרצוף.

אין לך מושג כמה האמנתי בך, למרות שזה לא נראה ככה.

אני לא הולכת לוותר על האמונות והעקרונות שלי, אני לא הולכת לוותר על מי שאני.

כן, זה הורס אותי. כל כך. אבל אני מאמינה שאני אתגבר על זה.

בטח יש שם איפשהו בעולם הזה מישהו שגם הוא נאיבי כמוני, שגם הוא לא הולך להשתנות, ושגם הוא יאמין באותם דברים שאני מאמינה.

וגם אם לא. אני יודעת שאני אהיה בסדר. אני אמלא א היים שלי בכל כך הרבה דברים שלא יהיה לי פנאי למחשבות האלה בכלל.

אני יודעת שאני אתגבר על הכל. עברתי כבר דברים גרועים בחיים שלי, ולמרות הכ נעמדתי שוב על שתי הרגליים שלי. ואני הולכת לעשות את זה שוב.

אני יודעת שגם אם לא עכשיו, בהמשך, אני אצליח.