אף פעם לא ממש התעמקתי בנושא של המלחמות עם הערבים. גם כשהמלחמה הייתה כאן בצפון, וקטיושות כמעט ונפלו לי על הבית.

מידיי פעם דיברתי על זה, ניסיתי לגבש דעה. לא הצלחתי.. אבל לאחרונה, קצת יותר התעניינתי בנושא הזה. בשדרות, בגלעד שליט, במלחמה הנוראית הזאת שגובה לדעתי מחיר יקר מידיי.

נכנסתי לפני כמה זמן לאתר הזה- - http://www.israel-vs-palestine.com/gz/?home

פשוט נדהמתי לראות את הדברים שנכתבו שם. כמובן שהצבעתי בעד ישראל, אבל עניין אותי לראות מה כתבו אנשים. ראיתי תגובות של אלפי אנשים בעולם והזדעזעתי מהאטימות הזאת. תגובות כמו 'ישראל היא מדינה של טרור' ו-'אתם הורגים אנשים חפים מפשע. טרוריסטים!'. יצאתי מהאתר הזה בכעס עצום. בפליאה, איך אנשים יכולים להיות כל-כך אטומים? אז נכון..נכון שבטלוויזיה תמיד דואגים להראות את הפטמה שצועקת בגלל שאיבדה את הילדים שלה. ותמיד דואגים להראות את חורבות העיר הזאת (וקצת שוכחים שגם לפני כן לא היה שם יותר מהחורבה הזאת)

למה אף אחד לא דואג להראות את הטרוריסטים האמיתיים? אלה שמתחבאים בבתים של ה"חפים מפשע"? ואת חיילי צה"ל הגיבורים שלנו בפעולות הכי קשות שלהם?

אני בטוחה שכמוני עוד רבים ראו אתמול בטלוויזיה את אותו רופא בבית החולים בעזה שנהרגו הבנות שלו. וכמובן שדאגו להראות אותו בוכה על ביתו הבכורה, ועל אישתו עליה השלום, כמובן. רק כדי להדגיש את הרחמים. למה איש לא דאג להראות ליותר מעשר שנות את האמא של אותו צנחן שנפצע מירי של חמאסניקים שירו מביתו של אותו רופא ערבי אומלל?

אנחנו אמנם מדינה על פני המפה. אבל אלה רק נתונים גיאוגרפיים. מדינה היא בית. המקום האולטימטיבי בו מגיע לאזרחיו זכות לחיים. זכות לביטחון. כל האנשים מהכיסאות הגבוהים, כל אותם אלה שבהינף יד חותמים על הסכמים ומבטיחים הבטחות חסרות בסיס, כמו באים ולוקחים לנו את הזכויות האלמנטריות שלנו. כולנו יודעים שהסכם הפסקת האש הזה לא שווה כלום. כי אין, פשוט אין משא ומתן עם טרוריסטים (אמיתיים).

בלהט כעסי אתמול בערב (בלילה, ליתר דיוק) כתבתי שיר, שהוא יותר מסר אישי ממני. באמת אחרי שנים של שתיקה. סוף סוף נתתי לזה לחלחל פנימה..

היום זה תורי לדבר

היום אתם תרדו ממרומי הכיסאות

וגם אם תביטו עליי בעיניים תוהות

היום זה תורי לדבר.

כי לקחתם ממני את הזכות לביטחון

לומר בלב שלם שאין לי ארץ אחרת

מן השמיים אל חלוני הגיעה יונה

בקול צרוד היא באה ומבשרת

שעוד נער נלקח, עוד הורים שבוכים

עוד נפש עברה לגור בין מלאכים

עוד חלום ילדות באש מתקלח

היינו עם סגולה, עכשיו אנחנו עם קירח

ובסך הכל רצינו להרגיש בבית..

היום בחרתם לא לוותר

על היהירות שלכם אנחנו משלמים

איך שאתם זורקים הבטחות בלי לחשוב

ובסוף נותרתם רק דף עם מילים.

כי לקחתם ממני את הזכות לחיים

האמונה קיבלה משמעות אחרת

מן השמיים אל חלוני הגיעה יונה

בקול חלש היא בוכה ואומרת

שעוד נער נלקח, עוד הורים שבוכים

עוד נפש עברה לגור בין מלאכים

עוד חלום ילדות באש מתלקח

היינו עם סגולה, עכשיו אנחנו עם קירח

ובסך הכל רצינו להרגיש בבית..

היום זה תורי לדבר

היום אתם תרדו ממרומי הכיסאות

אל תביטו עליי בעיניים תוהות

כל ילד כאן נולד עם כנפיים שבורות

כי לקחתם את הזכות הבסיסית

לעוף.

תנו לצה"ל לנצח.