היי חברה

שנים שלא דיברנו והיום סוף סוף יצא לנו לדבר...

כלכך הרבה זמן...ובכל זאת כששמעתי את קולך, כאילו שום דבר לא התשנה אתו קול נעים, וצחוק חביב, בדיוק כמו פעם.

לכבודך חידשתי את הלוק של הבלוג...יודעת שתבואי לבקר...

אז לכבודך יקירתי תמונות של פטריק שהיה צעיר.... גם אנחנו כבר לא כמו פעם... זהו סרט של סימני דרך עבורנו...

תקופה של מעבר מילדות לבגרות... ועכשיו מה?... מבוגרות?... אני מבוגרת?... לא בא לי!

זוכרת אך נפגשנו? איך בעצם נהיינו חברות? זה היה במשאית צבאית בדרך לבסיס... או משהו כזה... ונפלטו לנו אי אילו מילים ואז... 

בכל זאת לימדת אותי משהו קצינה שלי. ישר מהפגישה הראשונה ידענו. לא?

אפילו קצת בכינו כשדיברנו על המושג אמא בעבורך...בעבורי...זה נושא רגיש בשביל שתינו...לך שאין...מילדות.

ולי שהיא פגיעה כלכך ואני לא רוצה בכלל שמישהו או שמשהו יפגע בה.

אמנם במשך השנים לא נפגשנו הרבה...לא יצאנו לבלויים יחד...אי אפשר לומר שגדלנו יחד...אבל הייתה תקופה שהיית כמו

אחות בשבילי. וזו הייתה תקופה טובה עבורי.

אני מקווה שהפוסט הזה מעלה בך חיוך ולא רק דמעות...כי לי כרגע זה מעורב...יש לך ילדים מקסימים וגדלו כלכך...

ויש לי כלכך הרבה לספר לך...שנים של סיפורים... על המשפחה ילדים וווו.... אבל בטח לא הכל כאן... כאן זה מוצנע...

כאן כולם מיסתורייים קצת....

ובכל זאת כשפתחתי את הבלוג נזכרתי בך ולכן קראתי לו כך...כי אני יודעת שגם את אהבת את הסרט, אפילו עוד יותר ממני

אז קיבצתי קצת תמונות...בכדי להעלות בפניך חיוך (ונדבר).

אוהבת - Dafi ....