עבר אלינו שבוע קשה, אמא עברה את הניתוח ביום שני, ניתוח לא נעים כלל, בהרדמה מקומית בלבד.

חתכו אותה בצוואר לאורך העורק הראשי, בכדי להרחיב אותו, היו שם נשים אחרות שעברו ניתוח אחר, שבו מכניסים סטנד לעורק, אבל לאמא חתכו את הצוואר, השיקולים כנראה אחרים. מראה לא מלבב כלל! כולה נפוחה, והפצע תפוס בסיכות שדכן, וכל צבעי הקשת ממלאים את הצוואר בשל שטפי הדם. תשע שעות הייתה אמא בחדר התאוששות, ואנחנו בחוץ עצבניים, כלכך הרבה זמן, כמעט והשתגענו. מעוד לא ההייתי מרוצה מהאחיות בחדר ההתאוששות. ואני שוקלת לכתוב מכתב על ההתנהלות הדברים שם. בליתי שני לילות לצד אמא בבי"ח, אמא לא יכלה להרדם כלל, הכל הציק לה, הנפיחות, הליחה והפחד. כלכך קשה לראות את אמא כך, אני מעריצה את כח הסבל שלה, בשבילי היא גיבורה. והיא עוד מתנצלת...

מתנצלת שאנחנו צרכים לדאוג לה, מתנצלת בפני הנשים בחדר על זה שהיא משתעלת ומפריעה להן לישון, מתנצלת שהיא חלשה.

"אמא את כל הזמן נמצאת שם בשבילי, תני להיות כאן בשבילך ואל תתנצלי, אחר כך תוכלי לבוא ולעזור לי לקפל כביסה!"

אמא שבה היום הבייתה. אחריי שבועיים של שהייה בבית החולים...ואני אהיה (עד כמה שאוכל) שם בשבילה. בנזוגי מכין לה מרק,

אחי ואשתו יבואו לעזור בארגון וסידור הבית. ואבי היקר צריך גם הוא קצת להרגע, עברה גם עליו תקופה לא קלה, בעיקר של לחץ ופחד.

ברוך השם הכל בסדר...עכשיו היא צריכה לעבור תקופת החלמה ומנוחה, בכדי שתוכל לחזור לעצמה!

ולכם שוב תודה על תמיכה והתעניינות!

10.11.06

המשך ישיר...

היום ביקרתי אצל אמא בבית. טוב לראות אותה במקום הטבעי שלה, בבגדים שלה, ולא בפיג'מת בי"ח...

היא נראת טוב, הרבה יותר טוב! ישבנו ודברנו על כל תחושות הפחד שעברו עליה בבית החולים.

גם לה היו תחושות לא נעימות בחדר ההתאוששות, אני עוד אספר על זה!.

היא בכתה ואמרה, "אני שמחה שהלכתי לפני לבקר את אמא בבית הקברות, היא שמרה עליי"

אמא שלי מגעגעת לאמא שלה....(הייתה לי סבתא עדינה, וטובה כלכך!)...

עכשיו אמא שלי צריכה להתחזק ולשוב לאיתנה.