אליי להודות שאת הבלוג הזה התחלתי לכתוב בעקבות בני שהוא בגיל הטיפשעשרה.

גיל בו חושבים שהם יותר חכמים מההורים, גיל בו מגלים את המיניות, גיל בו מחפשים תשובות ומגלים שבעצם אין תשובות לכל השאלות. ואז יש כעס נוראי ותשוקה מוזרה ורצון עז לעשות דברים ששוברים מוסכמות. ומרירות ומתיקות ואהבה ושנאה והראש מבולבל ולא יודעים מה ולמה ונדבקים לסוג של מוזיקה, שאצלו זה רוק. ועושים חורים באוזן ובפנים (לא הרשתי לו בפנים). ואומרים כל הזמן "לא" ואומרים כל הזמן "את לא מבינה" וכותבים בלוג כתחליף ליומן.

אבל אני כן מבינה, ואני מודה שאני מקנאה. כי זה גיל נהדר. זה גיל של תמימות חכמה. ואני אהבתי את התקופה הזו מאוד

לכן אני נזכרת בשירים, ביומן, באהבה הראשונה, חבל קצת שאין לי בת, אולי הייתי יכולה לחלוק איתה קצת יותר דברים

אבל הבן שלי נהדר. ואני אוהבת אותו מאד ונותנת לו לזרום וסומכת עליו, אבל אני מודה שאני קצת מקנאה וגם קצת דואגת

משום שאני יודעת שזו לא תקופה קלה כל התשוקות  וההורמונים המתחלפים גורמים לבילבול.

"איזו הרגשה מוזרה להיות מאוהבת, אין ראש לשום דבר לא חושבים על כלום.

חוץ מעליך ועליו, גם כשאת לא איתו, את איתו כל הזמן, "הוא איתך"

את לא רוצה לעזוב את ההרגשה הזו, אבל היא מגבילה בדברים אחרים

היא משכרת חושים.

אז את בכלל יוצאת מהעיניינים.

אז מה אפשר לעשות שניתפסים לזה ופשוט מאוהבים."

(מהמחברת בגיל 15 בערך)