בעקבות הרעיון לפרוייקט של איריס.... המכתב שלא נשלח, החלטתי להכניס את המכתב הזה שעדיין לא נשלח ...
30.11.2006
אני מכניסה את המכתב הזה לפוסט ישן... בגלל שזה קשור לתקופה תקופה הזו...
וגם בגלל שעברתי לתקופה קצת יותר אופטימית
להנהלת בית חולים לרופאים ולאחיות.
אני רוצה לכתוב תודה...אבל התודה היחידה שיש לי בפנים זה תודה שאמא בחיים....
אני יודעת שעשו את כל הבדיקות האפשריות לפני שהגיעו מס' רופאים להחלטה שהיא צריכה ניתוח.
ניתוח בהחלט לא סימפטי, לא לאף בן אדם, כי צריך להיות שם כשמנתחים אותו, בהכרה מלאה.
אני חושבת שזה הולך להיות מכתב תלונה, אני לא אוהבת להתלונן אבל ככה אני מרגישה.
אין לי טענות לרופאים, הם פונים אולי למקרים דחופים אחרים, קשה לתפוס אותם במחלקה, לא תמיד נעים להטריד בשאלות, אנו מתגמדים. לידם אנחנו מרגישים שהם אלוהים ובידם אנו מפקידים את יקירנו וחייהם.
אמא שכבה בחדר התאוששות כל-כך הרבה זמן, תשע שעות. לא נתנו לנו לראות אותה, אמרו שמטפלים בה.
אמא הייתה כל הזמן בהכרה מלאה, ללא יכולת לדבר או לצעוק, הרגישה ששכחו אותה, פשוט כך, שכחו אותה שם.
אף אחות לא התקרבה לראות מה מצבה מה שלומה, היא שכבה כואבת ומיוסרת ושומעת אותן מארגנות מסיבות.
אמא שוכבת בחוסר אונים, לא יכולה לצעוק ולבקש עזרה, ואין מי שמגיב או פונה אליה, ואנחנו בחוץ מחכים ומתבשלים מבפנים כמה שעות היא צריכה להיות שם?, מה קורה?, אמנם הרופא ניגש וסיפר שהניתוח הצליח והכל בסדר ופנה לדרכו, אבל אחר כך היא נמצאה בחדר התאוששות תחת השגחת אחיות. והאחיות לא ממש התייחסו אליה, בסוף אמא סיפרה שהגיע רופא וראה שהדם נשאר בפנים וצריך לנקז, הכניס מחט וניקז את הדם לבקבוקון.
כמה זמן היא ישבה כך עם דימום מבפנים?, את מי אני יכולה לשאול בבקשה?. איבדתי את תחושת הזמן, אמא גם.
כשכבר נתנו לי לגשת עליה, הדבר הראשון שהיא אמרה לי זה "שכחו אותי" בלחש. נקרעתי מבפנים.
למה היא הייתה צריכה לחוש כך, איפה האחיות? למה לא ניגשו לשאול אותה לשלומה? או לבדוק.
למה היא הייתה צריכה להמתין כל כך הרבה זמן לרופא? למה אין נהלים שאחרי כך וכך זמן צריכות האחיות להזכיר לרופא לבוא!
כשדרשתי לבדוק לשלומה, אמרו לי שאי אפשר להיכנס כי היא מתרגשת והלחץ דם עולה. אבל אח"כ היא אמרה לי שהלחץ דם שלה עלה בגלל שהיא התעצבנה שלא התייחסו עליה. נכון שנכנסנו לראותה... פעם אבי, מיד אחרי הניתוח. ופעמים אני לדקה או שתיים לראות אותה, פעם בזמן שישנה, ובפעם השנייה שנכנסתי כבר קראו לרופא.
והוא טיפל בשטף הדם... טוב שאמא קצת עשתה קצת רעש וסימנים של מצוקה, בכדי שהאחיות יביטו לכיוונה ויתייחסו עליה, ואז הן קראו לו לרופא.
באותו הלילה נשארתי איתה, התחושה לא הייתה נעימה גם אחרי שהעבירו אותה למחלקה.
אילו הייתי משאירה אותה שם לבד, מי היה ניגש בכלל? היא הרגישה רע ולחוצה בגלל כל מה שעבר עליה שמשך היום. (הרופא הבטיח שיבוא לראות אותה במשך הלילה). עד שלא ביקשתי, אף רופא לא הגיע..."שוב שכחו אותה?" כל הלילה האחיות שבמחלקה ישבו וצחקקו בקול, זה כל-כך הפריע. מילא לי, אבל לחולים....
כששחררו את אמא, זה הפתיע אותי בדיקת הדם עדיין לא הייתה תקינה..ובכל זאת שיחררו אותה...אחרי יומיים אמא חזרה משום שהתעלפה במקלחת...אחרי בדיקות נוספות היו צריכים לסדר לה את ה-PT (יחסים הקשורים לדילול הדם) כשהיינו במיון שאלתי את הרופאה התורנית שם למה היא לא מודיעה לרופא המנתח שאמא כאן.
אז היא ענתה שלא צריך... בבוקר הרופא עשה סבב במיון וראה את אמא והיה מופתע שלא הודיעו לו, הוא כל-כך כעס על הרופאה האחראית של משמרת בוקר במיון ... וזו בכלל הייתה בלילה....מה זה אומר?
נהלים דפוקים!!!
אנחנו אנשים קטנים, שלא רוצים לפגוע באחיות וברופאים שלנו, שלא יכעסו. הלא הם המושיעים שלנו, בזכותם יקירנו חיים, אבל אנחנו גם בני אדם עם תחושות ורגשות. התחושה שהייתה לי בביה"ח היא תחושה של מוסך אנושי.
קשה לי להוציא את התחושות האלו במילים. אני אבכה...אני אצעק...אני אהיה חצופה....אני אהיה אמוציונאלית....
אני אהיה לא תרבותית... אני אהיה אנושית!
עד עכשיו דברתי באופן אישי על היחס והתחושות שלי, אבל כשהמתנתי ליד חדר הניתוח הוציאו אדון
מבוגר שהיה ערירי, לבדו, בגפו, משפחתו לא הייתה איתו. הוא צעק וקרא בשם. משפחתו כנראה לא הייתה שם. והסניטר הסתובב איתו במסדרונות והשאיר אותו שם לבד לחכות....זה היה מראה כואב!
יש דברים שאפשר לשנות...יש דברים שחייבים לשנות...נהלים חדשים...כשאין מי שיתלווה למישהו חייבים לשלוח איתו אחות, אבל שתהיה רחמנייה שתרגיע, תדבר. שתהיה שם כשצריך ולא תעשה את הדברים מכאנית, אנחנו בני אדם!
אני כותבת מכאב...ואני רוצה להיות תרבותית...אבל אני מצפה ממקום כזה לאנושיות, ופגשתי סוג של מכאניות!
אנא עשו משהו לבאות!
_______________________________________
אמא לא רצתה שאתלונן, אפילו שידעה שאני כועסת ושכתבתי מכתב...
היא ביקשה שלא אתן אותו....שמרתי אותו
אולי עוד אשלח את המכתב הזה...זה לא קשור רק באימי זה קשור בכל מטופל בבי"ח.
30.10.06
תודה לכם על תמיכה....אתמול אפילו לא יכלתי לקרוא בבלוגים אחרים...חזרתי כלכך רצוצה...ועם עניים שורפות מדמעות...רק היום אחרי שאמא דיברה איתי וראיתי שהיא קצת יותר בסדר...התעודדתי...אבל עדיין מחכים לתשובות.... ובאמת באמת הייתי מסובבת את הדלת!
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
