מוקפת באנשים ומרגישה כ"כ לבד.
אומרים מילה,נותנים חיבוק, מחזיקים את היד
אז אני מחייכת,ואומרת 'הכל בסדר'
מחכה שהיום ייגמר, ובוכה בחדר.
מנגבת לעצמי את הלחיים, מחייכת לעצמי במראה
למה לבזבז עוד דמעה ?
והחיוך כ"כ מזוייף, אפילו אני לא מאמינה
איך הגעתי למצב הזה אני לא מבינה /:
ובבוקר המפלצת תחזור לשק, ותגיד לילה טוב
אני כבר מכירה את זה מקרוב
והנה עוד יום נגמר, ושוב אני בוכה
מכניסה את המפלצת חזרה, מדחיקה ומדחיקה..
הבלון מלא אוויר ובסופו של דבר יתפוצץ
וכל האשלייה הזאת תתנפץ
המפלצת תשתלט ותזרע הרס ועצב
מכות שמכאיבות לגוף יותר מחדירת חרב.
להתעלם כי זה הכי קל
להגיד לה 'שקט!' ו'חבל!'
היא לא תקשיב ותכאיב עוד טיפה
עד שתחליט שלהיום סיימה..
ובבוקר המפלצת תחזור לשק, ותגיד לילה טוב
אני כבר מכירה את זה מקרוב
והנה עוד יום נגמר, ושוב אני בוכה
מכניסה את המפלצת חזרה, מדחיקה ומדחיקה..
וכשתשאלו אני אגיד שהכל בסדר.
וכשתגידו 'יהיה טוב' אני אגיד שכבר.
והכל יעבור..
ויחזור שוב מחר.
משבר.התרסקות.נמאס לי.
איפה השמחה של פעם? האמיתית. לא המזוייפת
פעם הערכתי הכל, ושמחתי כל יום, וקיפצתי מאושר. לא כדי להסתיר עצב
ועכשיו רק בכי. וכעס. וצער.
מכה אחרי מכה אחרי מכה אני לא יכולה יותר
הלימודים,ההורים, החיים האלה..
ועכשיו הגיטרה שלי, [ שמי שמכיר אותי יודע כמה אהבתי אותה ] נשברה לי
וכן זה נשמע שטותי
אבל זאת רק עוד סיבה לבכות.
בד"כ עצוב לי באותו יום, ולמחרת זה עובר. עובר.. כאילו עובר.
והפעם זה לא עבר, ועדיין לא עבר
כ"כ קשה, ואף אחד לא מבין ולא רואה
מסתבר שגם הילדה הקטנה והקופצנית יכולה להיות עצובה
נמאס לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קורלייי :]]