אז מה אני עושה פה בעצם? שאלה טובה. כנראה משיעמום, אתם יודעים. שוב, אני מרגישה שאני מדברת אל עצמי. אבל נו, זאת מהות הבלוג בעצם, לא?.
אני יושבת פה מביטה במקלדת, וכאילו היא זרה לי. כאילו מזמן לא ניפגשנו, כאילו שחכתי שהיא קיימת. כמובן חוץ מפייסבוק ומסנג'ר..ועבודות ללמודים(על מי אני עובדת?! 
). בכל מקרה, אז נעזוב את הרומן שמזמן עזבתי. ואוא יורד גשם בחוץ. דאמט כמה שזה בעע. 
מה עם הסיפורים שלי..ממ שאלה טובה. הגיע הזמן להמשיך. לפני המון המון המון זמן כתבתי את הסיפור פשוט כאב ופירסמתי אותו כאן בחלקים.. פרקים כביכול. איכשהוא הלימודים והחיים ה..נוראא תוססים ומלאי הרפתקאות שלי(לימודים אולי?אמא שאומרת מספיק להיות במחשב?) גרמו לי להזניח את הבלוגושקוש שלי. איך יכולתי לעשות לו את זה?. אז אחרי המון זמן קראתי את הסיפור שלי ממהתחלה והזדעזעתי!!!!!!!!! פשוט הזדעזתי. איך יכולתי לכתוב כל כך נורא? בשפה כל כך מגעילה, בעוד אני קוראת אני מאמינה שילדה בת 12 כותבת את זה(לא הייתי בגיל הזה אז??) וזה גועלי פשוט. אני יושבת, קוראת בקפידה. מצד אחד צוחקת מצד שני נבהלת. חייבת לעשות עם זה משו, לשכתב מיד. ואיך רואים שאכן צדקתי וההתחלה של הסיפור גרועה(בלי להתחשב בתוכן חח כן?)- בדיוק כך: ממשיכים לקרוא, עוד קצת ועוד קצת ורואים איך הכתיבה שלי השתפרה, באמת ..בלי לנסות להחמיא לעצמי או משו כזה, ממש לא!, פשוט רואים שבתחילת הסיפור לא כתבתי כמו שצריך...גם לא מבחינת סדר משפטים נכון..והכתיבה באמת הלכה והשתפרה..היה יותר פירוט על מה קורה באותו רגע יותר ..אימואוושיינס. פשוט הכל היה הרבה יותר טוב ממהתחלה. אז ישבתי ליד השולחן בחדרי והתחלתי לשכתב. וזאת לא הייתה חוויה כל כך נעימה. פשוט לא נהניתי מהשכתוב. זה אולי כמו לראות שוב פרק בגיבורים או איזו סדרת מתח כזאת או אחרת מכל סיבה שהיא..פשוט לא כיף כל כך. יש הרגשה כאילו רוצים כבר את הפרק הבא..ובסיפור שלי..לא רק שהכל גלוי ויודעים מה הולך להיות גם הכתיבה מזוויעה. היה בהחלט קשה. ולצערי לא שכתבתי הכל.
דיי מצער אותי שלא הצלחתי. ושהסיפור שלי קפוא אי שם בתוך איזה דיסק אונ קי אבוד. חבל לי, פשוט חבל. ואם חלקכם זוכרים הייתי אמורה בסופו של דבר לקחת את הסיפור הזה לאיזה עורכת או..מישהו מקצוע שיעבד את זה איתי קצת ואז להדפיס את זה ממש לכרוך והכל. וכמובן אין לי שום אינטרס או מחשבה להוציא את זה לאור, הסיפור לא עד כדי כך טוב..לא נרים ת'אף. אפעם לא הייתה לי כוונה לעשות זאת. רק לעצמי בערך. אולי זה ישמע טיפשי אבל ככה החלטתי באותה העת.
אז מה כדאי לי לעשות? לשכתב בכוח? אולי לנסות שוב? .אני זוכרת שהייתה פעם שהתגעגעתי לכתיבה אז חזרתי לסיפור..ככה דיפדפתי ועצרתי בעמוד כלשהוא באמצע והתחלתי לשנות פה ושם דברים..ככה בקטנה (להזכירכם הכתיבה שלי שם הייתה הרבה יותר ..טובה אם אפשר בכלל לומר) ואפילו התאהבתי בקטע הזה וחשבתי בכלל איתו להתחיל את הסיפור וזה.. אני ממש לא יודעת מה לעשות! אוכ. עצבים.
אז מה קורה היום חוץ מזה? הכל חביב. 
אני בכיתה י"ב. ואוא גדול. בנתיים אין לחץ ממש, מקווה שישאר כך אבל אני אשאר תמימה לעד, עוד חמש עשר דקות כבר אראה את העתיד הנוצץ שלי.- נעולה בחדר וטוחנת אזרחות, תנ"ך ותולדות הקולנוע (יאיא) ובסופו של יום מקבלת ציום 60. כמה אחלה זה הא? :) הא ואחרי הכל נראית בדיוק כך. תבינו לבד. 
הא בעצם אולי כזאת? 
הקודם יותר מתאים , הא?.
אפשר לא לדבר על לימודים ולימודים ומחשב?! יאללה כבר.
ממ בנים נושא מספיק מעניין?
אז ככה..תמיד אמרו לי (חח) שכל הבנים אותו הדבר..ורובם קקות.. כןכן. כמה.. נכון? לא נכון?. בכל מקרה תמיד אמרתי שעוד לא קרה לי משו בשביל שאחשוב ככה. אז אני אופטימית חחחחחחחח. למה זה מצחיק? כי אני היצור האחרון על פני העולם שאופטימית. כל המשפטי ה"יהיה טוב" האלה מעצבנים אותי כ"כ. מאוד לא אוהבת להשתמש בהם. עכשיו זה נשמע שאני איזה דכאונית אובדנית. נו, בלבד אני יודעת שתמיד יהיה טוב! כי ...יהי...יהה..יהיה...טו....יהיה טוב!! הינה אמרתי. פשוט סתם..כל אדם והסטיות שלו. בכל מקרה. השנה יצא לי להכיר את הצד הפחות כיפכופי של הבנים. נשמע דבלי i know. למה אני מתחמקת מלספר את זה? 
. סתם כי אין לי כוח אני מניחה.
בקיצור יצאתי השנה אם מישהו שהכרתי דרך חברה...משו כזה..אבל בעצם זאת הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו כי..פשוט הכרתי אותו מרשת חברתית(ואוא נשמע מלהיב) אז..לא בדיוק נפגשנו ממש..רק..ברור שראיתי אותו לפני..(ולא רק בתמונות) והכל יופי טופי. זה היה בחופש הגדול, נפגשנו בעזריאלי. באתי עם חברות שדיי ליווי אותי למען האמת ובהתחלה לא ריציתי להיפרד מהן, ממש נלחצתי ו..התרגשתי אפשר לומר. כמו איזה ילדה קטנה טיפשה- ברצינות.
משהו כזה. "לאאא אל תעזבו אותי...בואו נחזור בואו נחזור". והן החוצפניות קצת דוחפות אותי ומרחיקות אותי. ובעצם על מי אני עובדת? אני רוצה לראות אותו, ולהיפגש איתו, אז מה אני עושה..תעזרי אומץ ולכי על זה. ואוא לקחו לי כמה ד'ק לא מעטות לאזור אומץ ולצעוד לעבר הבית קולנוע שם. בעודי מתקדמת לשם..מרגישה מוזר..והלב דופק דופק. ואני כזה- שתוק. תרגע מה יש לך. ושתבינו..זה לא שהייתי מאוהב..או..משו כזה. ממש לא!. פשוט התרגשתי ואתם יודעים המבט הראשון, כל השאלות שרצות בראש (אתם רק לא יודעים שהם רצות בראש) של מי אני אגיד.. מה..נעשה.. לאין נלך..מה הוא יגיד מה אני אגיד. ובעיקר החחשות מה...טטטאטט (תופים) השתיקה המביכה. בשמה המלא. כן כן. זה נורא. חוויתי את הדבר הזה כשהייתי בת.... 13? 14? אני לא זוכרת. "יצאתי" עם איזה קרוב משפחה שהכרתי בעצם בבר מצווה של בן דוד שלי. ישבנו בארומה...והינה לה סדרה של דברים מביכים(לא בוכים על זה, קורה לכל אחד.. וטוב שאני לא זוכרת את זה כל כך XD):
1. אמא שלו לקחה אותי ואספה אותי מסבתא..כל המשפחה הייתה שם בארוחת שישי..קידוש וכאלה. לא מספיק מביך? תמשיכו לקרוא.
2. לפני שממשיכים שלב..באוטו אני זוכרת שהיה מביך..כי זה היה אחרי הרבה זמן שלא ראיתי אותו. אוצ'. בכל מקרה אמא שלו הייתה ממש נחמדה..קשקשנו קצת. קיש קיש קוש, קיש קיש קאש. העיקר להפחית את הבושות ו..להפיג את המתח. בכל מקרה הגענו. יאי. ארומה. "ביי תהנו" היא אומרת. שוב, מה אני עושה פה?!.
3. נכנסים..עומדים ליד הדלפק..אם זכרוני לא מטעני(והוא עושה זאת לעתים קרובות..תשאלו את כל הקרובים אלי הם יעידו שזה נכון)הבחורה הכה נחמדה בדלפק חייכה, ספק חיוך מסביר פנים, ספק ציני .. בקיצור לא נחמד. הוא שואל אם אני רוצה משהו..וממש לא נעים לי...כי לא החלפנו מי יודע מה מילים, משפטיות, אותיות, מאז שעליתי על אותו הרכב החביב של אמו הפחות איך נגדיר.. ביישנית!!!
. ממש זיווג מושלם. ביישנית(אני.כן אולי זה לא נראה ככה...)+ביישן מאוד מאוד מאוד מאוד. לא משהו. קשה לתקשר ככה.
4. כבר אמרתי מאוד ביישן?. בכל מקרה הוחלט על שוקו? נראה שהוא לא כל כך רצה, אבל מרוב בושה או אני לא יודעת בכלל מה..כמה שאני מכירה את התחושה של להיות ביישן אני לא מצליחה עכשיו להיכנס לראש שלו. מה הוא לעזאזל חשב. בכל מקרה 14 ש''ח. או 13? גנבים זה בטוח. הוא שילם, ושוב אני מזכירה..לעצמי כנראה שהייתי בת 10 אולי! והרגשתי לא נעים שהוא קנה.."תודה" אני אומרת ופונה לשבת בשולחן. והתודה הזה ממש לא היה לזאת שבדלפק. האמת שבכלל לא היה לי אכפת ממנה...לא שמתי לב שהיא הייתה שם..רק היום אני נזכרת ורואה את הכל בזווית קצת שונה. בכל מקרה, היה יום שישי? ארומה פתוחה ביום שישי? או שזה היה בכלל ארוחת ערב משפחתית מסוג אחר? לא זוכרת. יש דברים שלא תמיד כדי לזכור. אם כבר מדברים על לזכור.. כמה שאני מדברת במסנג'ר הרבה..שום דבר מזה לא מזכיר לי שמתחילים לכתוב..הכף יד כואבת. וזה מה שקורא בדיוק עכשיו. אני אנסה להניח את המקלדת בצורה כזאת שלא תכאיב לי. רגע. תמתינו. שמתי את זה יותר גבוה. השאלה אם זה לא יכאב יותר. נראה לי שיותר. נעשה שיחזור...למקום הקודם. גם הכיסא לא משהו..מכירים את הכורסאות האלה של המחשב? הגדולות השחורות? כאלה שמתאימים בדיוק לתחת של..האדם הכי שמן במשפחה שלכם?. אז זהו. שאני ועוד כמה גמדים יכולים לשבת כאן. ולא יהיה צפוף. הוא כל כך גדול עד שכשיושבים עליו הגב בעצם רחוק מאיפה שהוא צריך להיות..הבנתוש?. הבה נחזור לסיפור, הכואב? כואב פחות מהכאב גב שתכף יהיה לי פה.
איפה הייתי? הא,
5. מכירים את זה שאת יושבים במסעדה(איך לא..אתם לא יכולים שלא להכיר) ומחכים המון זמן לאוכל?. כן, קורה...מידי פעם כמובן. בארומה חכינו המון המון זמן יחסית ל..שוקו. טוב, היה דיי ריק, משמה..עוד איזה 6 אנשים בסניף הזעיר אז..נניח שאין הרבה תחזוקה וכוח אדם שירוץ ויקרא את השם שלו/שלי בקול גדול..בשביל לקבל פאקינד כוס שוקו חמה. אוי אני זוכרת את המזג אוויר, היה ערב קריר וברגע שיצאנו מהאוטו נשמע איזה קול קטן של "ואוא איזה קור" והשיער גם כנראה שם לב למז אוויר והתנופף לו ברוח בלי רשות בכלל. אז הנה השוקו מונח על השולחן..מה קרה לפני אני לא ממש זוכרת. ו..זהו. יש שקט. ולא, זה עדין לא השקט המביך. כל אדם יושב בכיסאו ומחכה למשיח..אולי הוא יבוא ויעשה פווו אל תוך השוקו שיהפוך לפתע לראוי לשתייה(קיצר שונאת להכוות. באותה הפעם אני לא יודעת אם נכוותי או לא. ממש מעניין..). אז כפי שאתם יודעים או שלא..אבל..בארומה יש כמה פלזמות ומוזיקה מיוחדת שהם מרבים להפעיל. אנחנו יושבים..עושים.. כלום. ואז אומרים..כלום. ואני זוכרת במדיוק איזה עלון שמונח על השולחן ובו כל מיני דיסקים או מוזיקה שאפשר לבקש לשמוע במקום. ואני ממלמלת איזה אמן כן מעניין או לא מעניין..והשיחה התחילה לזרום. אם נקרא לזה, זרימה..הזרימה למיי ביוב יותר מעניינת!!. 
6. לא הייתי בקטע של רשימה מביכה?. אז נזכרתי בזה. למקום הגיעו כמה ..ידידות מסתבר של הידיד מסתבר. נו הדפוק שישב מולי והתקשה להביט בעיני מרוב..תנחשו, ביישנות. אולי בידעבד הייתי צריכה להתקשר לאמא שתבוא לאסוף אותי ולהשאיר אותו לבד עם השוקו שהוא כל כך אהב. חח סתם לא היה לו משו נגד השוקו..סתם אני מנסה להצחיק את עצמי או משהו בסגנון. בכל מקרה..הם נכנסו לסניף, שוב אני אזכיר הזעיר..וחייכו אליו.."היי..מה נשמע?". אוי רציתי להחטיף להן. ראיתי שהן לא באמת ידידות שלו אלא סתם בנות מהשכבה..סתם נראו..פאקציצות..והמבט שלהן היה כזה..מגעילוצות. אז הוא שאל ככה בנחמדות "נזוז?". מיד הסכמתי, ממילא השוקו היה מתוק מידי והמקום חם ונעים (ומחניק מידי) אז בוא ונצא אל מותנו הקרוב. (כמובן שאז בכלל לא חשבתי על כל אלה. פשוט שמחתי שיוצאים..ונטייל נדבר קצת). התחלנו ללכת..והשיחה באמת הלכה מעולה. תגדירו מעולה?. דיברנו על בצפר..ועל..בצפר? ועל..מי יודע מי זוכר בכלל. רגע נזכרתי! היה על בצפר!. טוב לא תמיד על ההתחלה יש הרבה מה לומר. האמת שהוא היה ידיד מאוד טוב שלי והייתי מספרת לו כל מיני שטויות..הייתי מדברת איתו במסנג'ר על בסיס קבוע של יום יום..אז כן..כאילו מה כבר יש לדעת עלי? הכל נאמר. לא, לא יכול להיות שזהו..הרי אני בנאדם מלא חוויות וסיפורים (שלצערי את חלקם פשוט שחכתי!) ואם אתחיל לספר לך על חיי יהיה כבר יום שבת. בכל מקרה הייתי עם חולצה ארוכה..מישומה בחורה כמוני זוכרת מה היא לבשה.. וכמובן..לא את כל ה"לוק" המהמת. איכ מה לבשתי!!. בקיצור הייתי עם ג'קט ג'ינס.. מאודדדדדדדד מחמם כפי שאתם יודעים. והיה לי קר. נראה לי שהתפלק לי "ואי קר לי" אבל כנראה הרוח לקחה את ההדי קול שלי לכיון השני ככה שהוא לא שמע.. או העדיף לא לשמוע?. מי יודע. לא התכוונתי שיחבק אותי או..משהו בסגנון. ממש לא היה לי רצון כזה אז. עכשיו נשמעת השאלה בשביל מה נפגשתי איתו? נשמע כאילו לא סבלתי אותו. אבל זה לא היה נכון אז. דווקא חיבבתי את החננה בדרך מוזרה למדי. מאוד התחברנו, פשוט פנים מול פנים..זה היה יותר קשה. נו מערכת יחסים כמו כל מערכת יחסים צריך לבנות אט אט.
7. הוא הוליך אותי שולל.. למקום אחר(המשפט הזה בכלל הגיוני?!). הלכנו הלכנו הלכנו ודיברנו וצחקנו יופי טופי. ואופס הוא התבלבל בדרך..חזרנו. ירדתי עליו, טוב זה מהקטעים הלא מביכים. סתם היה רגע מצחיק שאני זוכרת. ואפילו אני זוכרת שעברנו אח"כ במעבר חצייה וסיפרתי לו על המורה מחליפה שהייתה לנו..שחילקה לתמידים שלה בחנוכה סופגניות..ולנו לא נשאר(לא תלמידים שלה מה לעשות) אז היא הכינה תה לכולם וזה. היה מצחיק מתוקה אמיתית. אבל מה הקשר הסיפור הזה את מי זה מעניין?! ודיי לדבר על בצפר! זה נשמע כמו איזה חננות. טוב הוא דיי חננה. אני מחפשת פה פרצוף מתאים. 
נו, גם טוב.
8. כל פעם אני באה לכתוב- בכל מקרה- אז ננסה שלא להשתמש פעם עשירית בצירוף מילים האלה. בכל מקרה, כל כמה זמן היו שתיקות..לא נעימות, לא כיפיות. לא יופיהיי לשמוח לרקוד. לא. אני לא זוכרת איך, אבל הגיע הזמן לחזור והוא התקשר להורים שלו, שוב...לא נעים. אבא החמדמד שמנמן(הו מצאתי מישהו שאולי ירצה את הכיסא הזה. מתאים לו בול. טוב סתם אני יורדת עליו הוא אחלה של בן אדם לפי..השיחה הקצרה באותו..והינה עכשיו אני נזכרת ..שנייה נצא מהסוגריים.) נזכרת מתי יצאתי איתו..כתפסו את בני האנס הזה שהסתובבב..איך קראו לו? שכל הבנות פחדו! ואו. איזה תקופה..מריץ אותי אחורה. בכל מקרה ברכב הרצנו קצת קטעים..כלומר הידיד ואבו על המשטרה..וכמה הם מעולים וטובים.
9. טוב אולי במבט אחורה הפגישה הזאת לא הייתה כל כך נוראה. סתם איזה פגישונת שאזכר בה ואצחק. כמה ילדים היינו. אבל מאיפה התחלתי לספר את השטות הזאת? הא כן.. השתיקה המביכה שתיקה ארוכה מידי בבית הקפה. אוי כמה ארוכה היא הייתה. וזה שהוא לא האז להביט בי. לך לך בחור. ואל תחזור.
10. סתם כדי שזה יהיה זוגי. אין פי עוד מבוכה. לא שלא קרו לי מספיק דברים מביכים. אבל על מבוכה ואודותיה בפרקים הבאים.
נחזור לדייט הלוהט בעזריאלי? מה אתם אומרים? אם אי שם יושבים יצורים, חיים נושמים מאוחורי המקלדת ומעוניינים שלא אשמור את זה לעצמי..אז תגידו.
הלכתי לנוח מהחיים.
עוד מעט קידוש עם אחיי. אמא ואבא בצימר. הוללהלה של ממש.
לילט
אוהבת,
בבלוג זה
בכל הבלוגים
