אני חושבת שהכותרת אומרת די הרבה לא?
אתמול הייתי בטקס,של בית הספר שהשיכבה שלי הכינה
מצד אחד הרגשתי כל כך גאווה לראות את החברים שלי עומדים שם על הבמה כמו גדולים ומקראים קטעים,ושרים ורוקדים אבל זה לא היה עוד קטע עוד ריקוד עוד שיר,זה היה משו באמת חזק..
מצד שני לא הצלחתי להפסיק לבכות,הכול היה כל כך מרגש ועצוב...
הנה קטע מתוך הטקס,שטל הקריא אותו:
ההחמצה/יאיר לפיד
הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה.
הם למדו את המילים והצלילים מקסטות שחוקות, שהתגלגלו שוב ושוב בטייפים עייפים.
אבל כשהלהקה תעלה לבמה, האורות ידלקו, ונערות רכות-שיער יזקפו צוואר יונים לבן- הם לא יהיו שם.
הם לא יגידו לה: "אני אוהב אותך".
שוב ושוב תרגלו את המילים, בחסיון הלילה, מול מראות שבורות בשירותים צבאיים מריחי ליזול.
הם בחרו חולצה, שפשפו את הג'ינס, הניחו תמונות מחזור מתחת לכר.
אבל מישהו אחר כבר יגיד לה את המילים.
הם לא יהיו שם.
הם לא יתחתנו לעולם.
לא יהיו להם ילדים.
כשתישמע צווחת החיים הראשונה, הם לא יהיו שם.
הם לא יסעו לטיול הארוך אל המדבר הצהוב.
חבלי הסנפלינג הגמישים כנחשים לא יגולגלו אל תא המטען.
הם לא ינעצו טלכרט כחול לטלפון אפור, ולא יודיעו שיגיעו. ולא יודיעו שלא.
הם לא ישקרו שהכל בסדר, שלא צריך כלום, שיש להם מספיק כסף, תודה אמא.
בשבת, מתוך הרגל, ישאירו להם את המפתחות של המכונית.
אבל הם לא יהיו שם.
הם לא ישתחררו.
הגדוד שלהם יגיע לבקו"ם, יחזיר ציוד, יקבל תעודה וטפיחה.
והם לא יהיו שם.
הם לא ילמדו. לא בפקולטה של החיים, לא בישיבה, לא באוניברסיטה.
"מאה שנות בדידות" תמיד ישאר פתוח בעמוד 120.
התקליט הבא של פוליקר לא ייצא עד קץ הדורות כולם.
כל-כך הרבה דברים עוד יש להם לדעת, בעיקר על עצמם, אבל הם לא יהיו שם.
כשהם מתים, אנחנו תמיד כותבים מי היו.
אבל הכאב האמיתי הוא בגלל מי שכבר לא יהיו.
יהיה זכרם ברוך...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לוטם:]