ימים של שתיקה.

"גל, אני לא יכול לראות אותך בוכה.

אני לא רגיל לראות אותך בוכה.

את כל כך חזקה. את לא נשברת בקלות,

מה קרה שהשפיע עלייך ככה?"

אז נשברתי.

זה הקש ששבר את גב הגמל, ממש ככה.

אני חזקה? אני בספק כמה זה נכון.

אני בוכה, אני נפגעת.

אני אפילו בוכה דיי הרבה.

פשוט אף אחד לא יודע.

כבר אין אף אחד מספיק קרוב שיכול לראות.

בעצם יש, אבל פיזית הוא רחוק.

אתם תמיד שם בשבילי.

אתה, כבר שנתיים וחצי.

אתה זוכר איך זה התחיל?

כי אני זוכרת הכל.

אתה כמעט תמיד שם בשבילי.

לא תמיד מסכים איתי.

אתה באמת ובתמים האח הגדול שלי.

אני כל כך שונאת אותך, וכל כך אוהבת אותך.

ואתה כועס, ואתה מאוכזב,

אבל מצידך אם מישהו פגע בי אתה יכול ללכת לאיים עליו אם אני רק אגיד.

ואני כ"כ מודה לך.

אני אוהבת אותך.

ואתה.

מכירים גם כבר שנתיים וחצי.

ואנחנו בקשר טוב כבר כמעט שנה.

אתה לא פה בשביל לחבק אותי כמעט אף-פעם.

אתה לא פה בשביל שאני אוכל להניח עלייך את הראש ולבכות.

אתה לא פה באמת.

אבל אתה תמיד שם בשבילי.

תמיד.

לא משנה מה קרה.

לא משנה אם אתה מסכים איתי או לא,

לא משנה אם הבנת בכלל,

אם רע לי, תהיה שם תמיד בשבילי.

אין לך שמץ של מושג כמה אתה חשוב לי.

אין לך שמץ של מושג כמה אני מעריכה אותך.

אין לך שמץ של מושג כמה אני אוהבת אותך.

אז גם אתם לא רואים אותי בוכה.

אף אחד לא.

גרמתם לי להיות כזאת.

אני מרגישה שה"אושר" שלי שקרי.

כאילו אני ממש מחזיקה אותו בשיניים כדי שלא יברח.

אני בכלל מאושרת?