מתוסכלת מהסיטואציה.
אמרתי לעצמי, טוב נו, בטח שאם אתה דוחה שירות, סביר להניח שנמצא זמן להפגש. נמצא זמן - אתה ואני. לא רק סופשים. לא עוד הקדשת סופשים טוטאלית על מזבח הזוגיות שכן יכול להיות שבאמת אני רוצה לבלות איתך 24/7, אבל תודה לאל בא לי לבלות גם עם החברות שלי. וכן גם הן חשובות לי, ולא, לא כשאתה תחליט אני אתייצב. זה לא עובד ככה.
ולא תבוא ותגיד לי שבאשמת העייפות והצבא שלי אנחנו לא נפגשים. כי אני עייפה ונוסעת בערך 3 שעות ביום (אין לי תלונות מיותרות על זה) וצריכה לישון מוקדם (לפחות עד שאתרגל) וסובלת מסיוטים כל לילה.
ויכול להיות גם שאני ממש ממש מתגעגעת אליך כשאני לא רואה אותך ושאני אף פעם לא יודעת די מהקשר הזה. כי בא לי כל הזמן. בא לי להיות איתך אבל אתה לא מבין שגם לי יש אילוצים. וכשאני משתדלת מאד להפגש - אתה עסוק עם אימונים.
התסכול הזה נגרר ונגרר ונגרר ובאמת שאני לא חושבת שזה הגיוני שכשאתה בבית נפגש פעם בשבוע או שנפגש באופן דחוס כל כך בסופש. אמרתי לך את זה לא פעם, לא ממש עניין אותך מסתבר, במיוחד שאתה ממשיך להתנהג ככה.
ואתה.
אין לי מושג לעזאזל למה אני כל כך מבולבלת מהקשר שלנו. כאילו אתה ידיד שלי או מה אתה בכלל? מה אני רוצה מזה, מה אני רוצה ממני?
אני כל כך בטוחה בך. כל כך נכונה בך. ואין לי מילים להגדיר את הקשר הזה וכשאתה רחוק או כועס או מאוכזב אתה משפיע עליי - במודע וגם לא. ולמרות שכל העולם כבר אמר לנו שביחד צריך להיות.. אני לא יודעת אם זה המצב האידיאלי כבר. כי אכזבת אותי. מאד.
זה לא שאני איבדתי - זה שאני אבדתי.
שגרה. מה אני אגיד. סיטואציה מוזרה להיות בצבא.. עדיין מנסה לעכל ולמרות שכבר עברו ארבעה חודשים (גס וואט, הזמן עובר כשנהנים
) - דברים עדיין נשארו עומדים במקום.
לא מתלוננת. כשיצטרכו לזוז - יזוזו.
STILL EVERYTHING HAPPENS FOR A REASON..
♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Harmony.