אחרי מאבק ממושך בעצמי, ברצונות שלי ובדחפים שלי, החלטתי שנפסיק את הקשר כאן כי באמת שזה קצת עבר את הגבולות של הרגש אצלי.
מצד אחד, פחדתי להתחייב ולהשאר במקום שהוא המקום הנוח והמתאים - לידך. צמאה להרפתקאה חדשה. צמאה לאדם שיבין אותי יותר. שיכיל. שלא ידרוש כל כך הרבה ויתן כל כך מעט מעצמו.
כן כתבת לי מכתב אהב שהשאיר את החותם שלו עליי ועל דלת ביתי (פלוס שוקולד).
כן ניסיתי לצאת עם מישהו אחר...
וכן לא היית לי בראש.
אין לי רגשות חרטה בנוגע אליך. אני לא מרגישה כאילו הייתי צריכה להשאר שם. המחשבות הניחו לי בסופו של דבר ואני מרגישה חדשה לגמרי.
-
בשבת בערב היא אמרה לי משהו על זה שאנחנו רבים באופן תמידי. שכל פעם הוא ואני מתכסחים על משהו חדש. כל דבר. זה שהוא חושב שאני בת עשרה שמשחקת אותה ולא באמת מבין מה עברתי, זה שהיא מנסה להוכיח לו שכן, שאני בהחלט עברתי את הגיל הטפשי. שטויות.
אבל הפעם.. הפעם זה היה קצת אחרת.
אני נכנסת לחדר קצת מבוהלת, בתקווה שיעטוף וירגיע. אז היה חיבוק ממושך. ממושך... ושאלתי "מה?" נבוך בדיוק כמו שהייתי. וכמובן שענה "סתם, את נראית נהדר, כהרגלך." העיניים שלו מכרסמות לי את הבטן בתנועות מהירות. מסתכל עליי, בוחן.. שואל "אז מה, אתם עדיין ביחד?" ואני משיבה שלא. ואז מגיעה השאלה שלך. טיפוסית כל כך... "אז למה?" ואני שוב מנסה להתחמק.. "למה מה..?" (עשיתי מעצמי גם טיפה מדי תמימה). "למה אתם לא ביחד?" "למה זה עניינך?" -"סתם, רוצה לדעת."
ואיך שאתה מחייך אליי חיוך של חצי שיכור - למרות שאתה לא, תמיד. ואיך שזה קונה לי את הלב. זה שאתה כזה ילד וזה שאתה כל כך מציק לי בנקודות הרגישות ואני שואלת את עצמי תמיד אם זה לא עוד סתם גימיק. אתה ואני, אני ואתה. "אתם והריבים המטופשים שלכם" והיא צוחקת.
אני חושבת עליך הרבה. הרבה מדי. אני מנסה לא להעלות את המשאלה הכי כמוסה שלי על הדף אבל היא מובנת מאליה. אתה מובן לי. העיניים שלך מדברות בעד עצמן. המוסיקה של הנשמה שלך פשוט שם. והיא כל כך יפה וכל כך שובה אותי אליה.
ומה אם כל זה באמת בשביל החד פעמיות שבדבר? למה היית חייב להציע שנפגש?
ומה אם לא?
ולמה לעזאזל אני מרגישה את הדחף הזה כשאני איתך? דחף בלתי נשלט כאילו להיות שם. לשמוע אותך ולחבק אותך חזק חזק... ולומר לך משהו קטן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Harmony.