יש לנו חודש לסיים לכתוב ביקורות לכל הבלוגים שברשימת הממתינים, לפני שישראבלוג נסגר ואנחנו נצא שקרנים עלובי נפש. האם נצליח?

שם הבלוג: גישה לבלוג פרטי.

תיאור: בלוג זה הוא בלוג פרטי, הגישה לעיון בו היא למשתמשים מורשים בלבד. רוצים לכתוב מייל לבעל הבלוג? ליחצו כאן.

את יודעת, שירה צודקת, אני מבינה למה החלטת להעביר את הבלוג שלך לפרטי. אף אחת לא רוצה להתעמת עם מי שהיא הייתה בגיל 14. מצד שני - הנערה הסוררת והעלובה הזאת הביאה אותך לאן שאת נמצאת היום. היא נשאה אותך על כתפיה הרזות, שממילא כרעו תחת הנטל של אנגסט טינאייג'רי, שנה אחר שנה עד שהפכת להיות מי שאת כרגע. את אולי מתביישת בה, אבל מי תהיי אם תמחקי אותה? הדרך היחידה היא להניח לה להתקיים במקום בו אף אחד לא רואה. את, עם כל הצדקנות שלך, חושבת לפעמים על מי שהיית פעם? בטח היית רוצה להאמין שהיום את כבר בן אדם אחר, אבל בעצם את לא, בעצם את בדיוק אותו דבר.

עיצוב: שחור על לבן. נראה לי שאם היו ממציאים טנכולוגיה שמאפשרת לך לחזור ולחיות מחדש אירועים בעבר שלך, אז הייתי מזדקנת ומתה לבד בחדר חשוך בזמן שהתודעה שלי עמוק בתוך גיל 15. הלוואי שפשוט היה לי זכרון יותר טוב באופן טבעי. 

רשימות: מעניין אם מאחורי מסך הכניסה הזה [לבקר אישור? למה לטרוח] את ממשיכה לעדכן את הבלוג, לכתוב רשימות של דברים שאת אוהבת ושונאת, מה עשית היום. אולי את כבר בת 40, רווקה עצמאית, אמא לשמונה, אולי את מתה. 

תוכן: 

"בלוג."

זה בלוג. קשה לי להבין את הקונספט של בלוג פרטי. אם זה לא פרוייקט שימור, ואת באמת ממשיכה לכתוב שם, למה לחסום אותו לקריאה? למה לא פשוט לכתוב באיזה מסמך וורד על המחשב? את יודעת שעוד חודש ישראבלוג נסגר והכל ימחק? אין בך חלק שצריך הכרה? שצריך איזה אחר שיזהה אותך, שיצביע עליך ויגיד שירה ואת תגידי - כן, אני שירה? אין לך פן אקסהביציוניטי, רצון לאינטרפלציה? איך את מגדירה את עצמך? איך את רואה את עצמך בלי אחרים שיסתכלו עליך? בבקשה תפתחי בלוג ותלמדי אותנו איך לחיות אחרת.

סיכום: 

ציון: מה הטעם?