פעם הייתה ילדה אחת קטנה ולילדה ככל הילדות הייתה בובה.
עם הבובה שלה עשתה הכל,שיחקה איתה,אכלה איתה,נסעה איתה לטייל,ובלילה חיבקה חזק חזק את הבובה שתשמור עליה מהחושך.
הילדה אהבה מאוד את הבובה.והבובה גם אהבה את הילדה ושמרה עליה מכל משמר.
לבובה היו שפתיים דקות בצבע אדום,אף כפתור קטן וחמוד ועייני זכוכית עמוקות עמוקות ממש כמו ים.
יום אחד החליטה הילדה לקחת את הבובה איתה לגן להראות לילדות האחרות איזה בובה נפלאה זו.
אך תגובתן הפתיעה אותה מאוד-הילדות האחרות צחקו על הבובה ואמרו לילדה שיש לה בובה מכוערת.
הילדה הקטנה שעוד באותו הבוקר חשבה שהבובה שלה היא הכי בעולם שינתה את דעתה בבת אחת.
שאבא שלה בא לקחת אותה מהגן היא לא שמה את הבובה לידה ולא חגרה אותה כמו תמיד,הפעם היא זרקה אותה לבגז' בפנים זעופות כאילו הייתה סמרטוט.
כששאל אביה מה קרה ענתה הילדה בכעס "אני לא אוהבת את הבובה יותר אני לא רוצה אותה."
כשהגיעה הביתה הוציאה את הבובה מהבגז' וסחבה אותה על הרצפה כל הדרך מהאוטו אל החדר ובחדר עצמו במקום להשכיב אותה לשנת צהריים כמו שתמיד נהגה לעשות הניחה אותה הילדה על המדף הכי גבוה אליו הגיעה.
את כל היום "בילתה" הבובה על המדף בזמן שהילדה שעד אותו יום לקחה אותה איתה לכל מקום אכלה לבד,שיחקה לבד וכשהגיע הלילה גם ישנה לבדה.
באותו לילה היה לבובה קר.קר ועצוב.אף אחד לא חיבק אותה הלילה.
הבובה שתמיד שמרה על הילדה מהחושך עכשיו התחילה לפחד מהחושך בעצמה.
בגלל הקור או אולי בגלל הפחד או בעצם אולי בגלל שניהם הבובה החלה לרעוד.
הרעידות גברו וגברו ואיתן הפחד והקור והעצב וכל הרגשות גברו גם כן והן המשיכו לגבור ולגבור ולגבור עד שלבסוף נפלה הבובה מהמדף במהירות כזאת רבה שכאשר הגיעה לקרקע התנפצו עייניה ויחד איתן התנפץ ליבה מצער ובדידות.
ברגע זה ממש התעוררה הילדה בבהלה משנתה הדליקה את האור בחדר ונדהמה לגלות את הבובה וסביבה חתיכות זכוכית קטנות שמלאו את כל החדר הילדה שמה את נעליה כדי לא להיפצע,מיהרה על הבובה,חיבקה אותה חזק חזק וכשדמעות בעייניה לחשה אל הבובה "מה עשיתי לך בובתי היפה בגללי איבדת את העיינים שלך בגללי לא תוכלי לראות יותר".אימה של הילדה התעוררה ובאה לבדוק מה קרה,הילדה רצה אליה בבכי עם הבובה ביד ואמרה "אמא בגללי הבובה לא תוכל יותר לראות בגללי עייני הזכוכית שלה כבר אינם" אימה של הילדה הרגיעה אותה ואמרה שבבוקר הן יקחו את כל החתיכות וידביקו אותן הגיע הבוקר והילדה ואמא החלו מחברות בזהירות עם דבק חתיכה חתיכה את עייני הבובה.
עברו שעה,שעתיים,שלוש, הגיע ערב והנה הושלמה המלאכה.האומנם?
אתם כבר יכולים לנחש מה התשובה.עכשיו עייניה של הבובה היו מלאות דבק ועם מלא חורים של חתיכות שלא נמצאו.עייניה לעולם לא יראו שלמות ויפות כמו פעם וכך גם ליבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
