המדריך לחיים הטובים,

אבל חשבתי על זה, והייתי רוצה יום אחד לקום בבוקר ולהגיד "בא לי היום להיות לבד, עם עצמי". מה שמרגיע אותי כל בוקר זה שאני יודעת שיש לי משהו משמעותי לעשות במהלך אותו יום... משמעותי בשבילי כמובן.

מה זה לרצות להיות לבד? זה פשוט לרצות לבלות עם עצמי.

זה מפחיד.

פתאום יש זמן לכל המחשבות לצוף, אלה שאני מנסה לברוח מהם כל יום בעזרת עיסוקים כאלה ואחרים ואנשים כאלה ואחרים. פתאום אני צריכה לדעת להתמודד עם זה. ולהתמודד עם זה אומר לחשוב ולחשוב ולחשוב ולהיות מתוסכלת מזה שאני לא מגיעה למסקנה שתספק אותי, לחשוב זה אומר להבין כמה גדול העניין שמטריד אותי ולגלות כמה לא יעזור לי לחשוב עליו... כי זה לא מוביל לשום מקום.

זה פשוט לא עובד.

אז אני בורחת החוצה... אני מחפשת בחוץ, רק בחוץ ולא בפנים. וגם זה לא מוביל לשום מקום, אולי רק להסחת דעת זמנית, וזה הכל. ואז כשבאים הביתה ושמים ראש על הכרית... הכל צף שוב, עד שאני מתייאשת והולכת לישון. ובבוקר אני קמה עם אותה התחושה החרא הזאת שאני סוחבת כל היום עד שאני יוצאת החוצה ומבלה עם האנשים שמשכיחים לי את זה... אלה שאני רוצה להיות כמוהם, אלה שאין להם חולשות [או לפחות אלה שאני מעדיפה לא להכיר בחולשות שלהם] והמעגליות הזאת חוזרת כל יום.

אבל בעצם בפנים הכל נמצא. יש הכל... לא חסר כלום. מה שחסר זה לראות את זה.

המשפחה שלי, האנשים שהכי אוהבים אותי בעולם. אין מישהו שאוהב אותי יותר מאמא שלי, היא אוהבת אותי אפילו יותר מאשר אני את עצמי.

כל כך הרבה זמן אני מחפשת את האהבה הזאת בחוץ ורק היום קלטתי שיש לי אותה עכשיו והיא תמיד הייתה לי ממש מתחת לאף.

היא מעריכה אותי, היא אוהבת אותי, היא רואה בי ייחוד ועם זאת היא גם מכירה בחולשות שלי ומאחלת לי להמשיך להתפתח והיא גם סומכת עליי שאני אעשה את זה. כי זה מה שעשיתי עד עכשיו והיא מעריכה את הדרך שלי.

להיות ליד בן אדם שאני מכירה בחולשות שלו, שאני מכירה את כולו בעצם, בלי להתעלם מדברים מסוימים שקמיים בו, זה עושה לי רע. זה מחזיר אותי אחורה לדברים ששיניתי בעצמי שאני לא סובלת.

בגלל זה אני שונאת להיות בבית... זה מצחיק. אבל הבית זה המקום הכי שלם ונוח ונעים שאני יכולה להיות בו... אבל אני מרגישה בו הכי לבד והכי רע שיש.

כי אני נותנת להכל להשפיע עליי.

אני כזאת פלוץ.

להיות לבד זה להתמודד עם האמת שלפעמים אני חושבת שהיא כל כך נוראית, אבל היא בעצם בכלל לא. היא דיי סבבה אחרי הכל.

לפעמים... אבל רק מידי פעם, אני יודעת את האמת, אבל מעדיפה לשכוח ממנה לרגע ואז אני אוכלת אותה. היה לי חשוב לציין.