חשבתם פעם איזה פשוט זה לתקשר עם אנשים? לקבוע איתם דברים? למסור מידע חיוני על מנת לתכנן תוכניות?
יש כאלה שזה לא כל כך פשוט בשבילהם... ועוד כאלה שלא ממש אכפת להם.
עם כזאת משפחה אני חייה.
אצל אמא, היא קובעת, מתכננת, מודיעה, שואלת... אני עונה ואפילו עוזרת... גורמת לאחים שלי בעלי הראש הריק מלא האבק לתקשר ולקבוע דברים, לעשות דברים...
אצל אבא, אין את אמא שתשאל, תקבע, תודיע. יש אותי שאני עמוסה עד מעל לראש, ועוד שלושה בעלי ראש נטול מוח ובעלי חוסר אכפתיות נוראי.
נכון שלכאורה, כשעוברים דירה זה נורא פשוט לאבא לקבוע עם 3 הילדים שלו ללכת לבילו סנטר ולקנות רהיטים? אז אצלינו זה לא כל כך פשוט... לאחים שלי אין יותר מידי מה לעשות בחיים, אבא שלי עובד... ואני? אם אני אתחיל ברשימת הדברים שיש לי לעשות, היא לא תיגמר. אז מנסים לתאם זמן שנוח לכולם. אוקיי, אז הצלחנו אחרי מאמצים רבים שלי והמקסימום מצד אחיי היקרים שהוא הינהון ראש לשלילה או לחיוב. (לפעמים נראה לי שאני רוצה שיהיו בבית של אבא שלי רהיטים יותר ממנו).
אבל כמה מפתיע.. קבענו יום שאחותי ידעה עליו בשנייה האחרונה כנראה, כי אף אחד לא טרח להודיע לה ולי נמאס להיות אשת הקשר של כולם, וביום הזה היא תכננה ללכת ללונה פארק עם חברותיה. לא רק זה, גם אבא שלי היה צריך להחזיר אותה משם... כנראה שגם זה פרח לה מהראש. מה זה אומר? שוב לשבור את הראש על איך גורמים למה שתיכננו מראש, לצאת לפועל למרות השינויים. חחחחחחחחח נראה לכם שיש לי כוח? כי זה ברור שאני אהיה היחידה שתעשה את זה...
הגיע יום שבת המיוחל, אבא מתקשר אליי ב4 וחצי ואומר לי לבוא אליו ושנצא. אח שלי כבר נמצא אצלו... לא זכרתי שאחותי בלונה פארק באותה השנייה. תארתי לי שהיא כבר חזרה או משהו... אמרתי לו שאגיע ב5. ב5 וחצי אני מגיעה אליו ומגלה את אחי שמגלה עניין רב במשחק מחשב.. (זה בערך הדבר היחיד שהוא מגלה בו עניין. הרי ברור שזה יותר חשוב מלקנות רהיטים! מי צריך רהיטים כשיש מחשב?) וכשאני מגיעה, הוא עוד שואל "מה את עושה פה?" מה שאומר שהוא בכלל לא ידע שהולכים לקנות רהיטים.. ממ, לא מפתיע. וכשאני שואלת איפה אבא, אני מקבלת את התשובה שהכי לא ציפיתי לה "הוא הלך להחזיר את יערה מהלונה פארק". טוב, לא הולכים לקנות רהיטים גם היום... מאוכזבת ורעבה חזרתי הביתה. רעבה כי לא אכלתי לפני שיצאתי כדי להספיק להגיע בזמן.. ומאוכזבת כי נראה לי שהוא ישאר אידיוט לתמיד ושרהיטים בבית כבר לא יהיו לו...
בסדר, אז גם אני יכולתי להתקשר ולשאול מתי הולכים... אבל לא עשיתי את זה. כנראה שחלק מהטימטום שלהם עבר גם אליי בירושה.
ואמא שלי ממש עוזרת לי... עוברים לה 150 דברים בראש בשנייה... אבל היא לא תסנן, את הכל היא תגיד והיא תסתור את עצמה ותשגע לי את השכל ותגיד "הייתם צריכים לעשות ככה וככה וככה" וואו, תודה אמא!
ביי.
עריכה:
טוב, האמת... שמתוך כל הבילבולי שכל של אמא, יצא איזה משהו אחד טוב... צריך רק לדעת למה להקשיב מכל השטויות שהיא מדברת. בקיצור, הלכנו בסוף לקנות מיטות ואח"כ הספקתי להגיע לגג שעה לפני החזרה כמו שרציתי ואפילו הייתה חזרה טובה! כן כן, לצערכם, כנראה שלא נתפרק. אני מתה עליהם ואם יודעים להשליט סדר, הכל בסדר:) אח"כ הייתה תקרית מעט לא נעימה.. אבל זה עוד אחת מהסיטואציות שגרמו לי להבין כמה תקשרות ולשאול ולדעת זה חשוב.
והיום היה לי שיעור נהיגה סבבה... כן כן.
הכל בסדר נראלי.
חוץ מהילדה הזאת שחסרה לי.. אבל היא יודעת את זה.
צופיפניקיות מעצבנות! אתן יודעות שהתגעגעתי אליכן?!?!?! מלא מלא מלא!
יאללה שגרהההההההההההההה
(החופש הזה היה כל כך טוב... ירד ממני עומס בצורה מטורפת!)
הלכתי למות (יעני חזרה "מוות"... לא מצחיק, אה?)
ביוש(L)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ענברי'לע