היום יום שישי ה-8/9
אנחנו נסענו למחנה ההשמדה מיידנק, ראינו את המקלחות ואת תאי הגזים, ראינו את הפחים של הגז צ'יקלון B, למרות ששם שיטת ההשמדה החלה מגז של משאיות, השמיעו לנו הקלטה של ניצולת שואה שהייתה במחנה זה, ורק בלשמוע את הקול שלה זה עשה בי צמרמורת, נכנסנו לביתנים ששם היו הנעליים, רק בלהכנס לשם נתקפתי בפחד, גם ירד גשם באותו יום, המזג אוויר היה מתאים לאווירה שם, ומכל הסיפורים, ראיתי אותם, ראיתי את עצמי הולכת שמה, ורואה את הנאצים רוצחים, מכים ומתעללים ביהודים, המשכתי ללכת וראיתי את המיטות, ראיתי שם את האנשים שהצתופפו והכל בדימיוני זה לא אמיתי, אבל נראה אמיתי, המשכנו ללכת וראיתי את המקום ההוא, המקום היחיד שאפשר היה ממנו לצאת מתוך המחנה... אבל בתור עשן, בתור אפר, המשרפות, ראיתי אותם, ראיתי איך שהם מכניסים את הגופות לשם, כל זה העביר בי צמרמורת ופחד, אבל לא יכולתי לבכות, לא קלטתי, אני עדיין לא קולטת. אחרי שיצאנו מחדר המשרפות הצטלמנו תמונה קבוצתית של כל האוטובוס שלנו, ואז התחיל הטקס, ידיד שלי הקריא את השיר שהוא כתב, הוא הקריא אותו כל כך יפה, וגם השיר יפה, כל כך חבל שהיו את אלה שצחקו עליו, אחרי זה נסענו לכיוון המלון בכרכוב, בדרך ראיתי תחנת אוטובוס, בתחנה זו היה מצוייר צלב הקרס, הייתי מופתעת.
כשהגענו לכרכוב עצרנו במלון של השומרי שבת ושם אכלנו את ארוחת הערב ועשינו קבלת שבת ארורודרו (זה כינוי יפני שהמצאתי לידיד שלי) הסביר לי קצת על המנהגים הדתיים כי אצלי במשפחה לא עושים קבלת שבת ובסוף הארוחה קיבלנו מכתבים שההורים שלנו שלחו למורים לפני הטיסה (איך הם הצליחו להסתיר ממני את זה אני לא יודעת) כמובן שאני קיבלתי את המכתב אחרונה, וכל הקטע הזה עם המכתבים היה מוזר, ובסוף אלו שלא שומרים שבת ואני אחת מהם (הכוונה שלא איכפת להם לנסוע בשבת) נסענו למלון שלנו, הייתה לנו שיחה ואז הלכנו לחדר, אחרי שנירדמתי ארורודרו בא לקחת את הג'קט שלו, אבל נירדמתי כל כך חזק שממש לא שמעתי אותו דופק בדלת.
(נכתב ב-9/9 בשעה 9:15)
כמה אנשים כרגע בבלוג:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Crazy Dark Fairy