יום ראשון ה-10/9
"נסענו לאושוויץ 1, כשהגענו לשם צילמנו והצטלמנו (גם אני צילמתי) ואחרי זה הלכנו לראות את תאי הגזים והמשרפות, אחרי זה עשינו טקס קטן שבו עשינו מעדל והתחבקנו, ואז הביאו לנו להחזיק חול מהארץ ובסוף היינו צריכים לשפוך אותו על האדמה שם בפולין, את הטקס הזה עשינו ליד המקום הוצאה להורג של מפקד המחנה, אחרי זה נכנסנו לביתנים והיו שם מלא נעליים, ושיערות, והיו גם בגדים של תינוקות וסירי בישול וקביים וכל הדברים מני דברים רפואיים,קיבלתי צמרמורת, הרגשתי את הבטן שלי, הייתה לי תחושה כזו שמערכת העיכול לא מעכלת את האוכל שלה, כאילו היא עושה רברס, הרגשתי בחילה, הרגשתי כאילו אני הולכת להקיא את כל החומר שעדיין לא נקלט, אחרי זה הלכנו לחדר אחד חשוך שבו הדלקנו נרות ואמרנו את שמותיהם של אלו שניספו בשואה (מהמשפחה) ולפני שאני ורן (ידיד שלי שהכרתי אותו ביום גיבוש) הלכנו להדליק נר, בזמן שישבנו וחיכינו קצת הוא שיחק עם מצת ולא התכוון להדליק אותו, אבל הוא הדליק אותו בטעות ונבהלתי התחלתי לרעוד ואז כמה שניות אחרי אותו רגע הלכנו להדליק את הנרות ואז הרגשתי שמערכת העיכול עיכלה לי את הכל, נחנקתי לא יכולתי לנשום וכאשר הדלקתי את הנר ניסיתי להגיד את השמות של אחיו של סבא שלי מצד האמא ולא יצא לי קול, השפתיים זזו אבל בלי קול, כשחזרנו לשבת נשענתי על רן עמדתי לבכות אבל ברגע שחברה שלי חן שאלה אם הכל בסדר התחלתי ממש לבכות, לא יכולתי, היא לקחה אותי וחיבקה, אחרי כמה שניות לקחתי את הטישו שלי ןנשענתי שוב על רן, קצת נרגעתי אבל אז ראיתי שגם הוא בוכה הבאתי לו את הטישו שלי וניחמתי אותו, אבל לא דיברתי, ואחרי שיצאנו מהחדר ההוא עשינו שוב מעגל ואז שוב התחלתי לבכות, אבל בכל הבכי הזה רציתי שמישהו יעודד אותי, יחבק אותי, ינחם אותי וחוץ מחן שחיבקה אותי בחדר ההוא והיועצת שהייתה ליידי במעגל חיבקה אותי, אף אחד לא בא במיוחד ההוא שרציתי מאוד שיהיה שם לצידי, הוא אפילו לא היה קרוב, הייתי צריכה להתמודד עם זה לבד כשכולם מסביבי עסוקים בלעודד ילדים אחרים, אחר כך נסענו למחנה אושוויץ ביקרנאו המחנה השני שהוא בהרבה יותר גדול ממחנה אושוויץ אחד, שם המצלמה שלי שוב התחילה לעשות לי בעיות, ואחרי שראיתי אנשים בדיכאון ובעצבים, נכנסתי לדיכאון עמוק, כל כך עמוק שממש ממש רציתי לצרוח, טיילנו במחנה, הוא היה כל כך ענק הראו לנו את החדרים שלהם ואת השירותים שלהם, זה היה כל כך זוועה לראות את זה והלכתי כמו זומבי בדיכאון, ולא הוצאתי מילה אחת מהפה, הרגשתי שאני הולכת לבכות, הדמעות החלו לרדת, ושוב אף אחד לא בא, ואז נזכרתי בבית משיר של הלהקה קין
(תרגום)
"מי אמר שהנהר יעזוב את מימיו?
מי אמר שאתה הולך בחיים?
מי אמר שהעיר תשנה את גבולותיה?
מי אמר שאתה שלי?"
הבית הזה חרוט לי במוח, יש לו משמעות רבה, כל אחת מהשאלות האלו אומרות משהו קטן שאני מזדהה איתו, אז הפעם השאלה שהזדהתי איתה הייתה, "מי אמר שאתה הולך בחיים?" וכל הזמן הזה שהלכתי כזומבי אמרתי לעצמי באנגלית "Who sais you walking alive". עדיין אף אחד לא שם לב, הרגשתי כל כך לבד, ומי שרציתי שיעודד אותי לא בא, הפעם הוא היה קרוב, אבל הוא לא שם לב, אני כל כך רוצה לבכות עכשיו אבל לא יוצא לי, יותר מאוחר בטקס היה קטע אחד שהעביר בי צמרמורת, הקטע של אתר, כמעט בכיתי יחד איתה, אבל לא יכולתי, הרגשתי שאני חייבת להיות חזקה, כי הרגשתי שאני יהיה לבד אם אני אבכה, ולא רציתי בכך, אחרי ארוחת הערב היה מפגש של הקבוצה שלנו מהאוטובוס (יצאנו עם שלושה אוטובוסים כי המשלחת שלנו הייתה ענקית) ודיברנו על מה שהיה, כאשר כולם דיברו על מה שהם עברו הייתי בשקט (היה חשוב לי לציין את זה) אבל כאשר אני דיברתי וכמעט בכיתי אנשים דיברו וצחקו, ממש נפגעתי מהקטע הזה (אני יודעת שלא צחקו עליי אבל בכל זאת נפגעתי, הרגשתי שמה שאני אומרת לא מעניין אותם), לא היה לי חשק להמשיך לדבר רציתי לברוח ולהסתגר בחדר, אבל המשכתי לדבר בשביל מי שכן התעניין (אם בכלל מישהו התעניין)."
(נכתב ב-11/9 בשעה 7:00 בבוקר)
כמה אנשים כרגע בבלוג:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Crazy Dark Fairy