Dark Fairy

"היום יום חמישי, נחתנו ב-4:00 בבוקר (על פי השעון הישראלי)

כאשר יצאתי מהמטוס "עשיתי קצת ספורט" הלכתי הליכה מהירה עד למקום שבו צריך להראות את הדרכונים, בגלל שהלכתי בהליכה מהירה לא היו הרבה אנשים, אז זה הלך מהר, אחרי שהראתי להם את הדרכון הלכתי לקחת את החבילות מהדיוטיפרי שהשארתי בארץ, אחרי זה רצתי כדי להגיע למקום טוב לעמוד ולחקות למזוודות שיגיעו (ובאמת מצאתי מקום טוב), מצאתי את המזוודה שלי, אבל היה לי קשה להוריד אותה, ומישהו עזר לי, אחרי זה רצתי לחברה שלי שהמתינה לחברה אחרת שתביא לה את המזוודה, השארתי אצלה את המזוודה שלי כי הייתי צריכה לרוץ לאנשהו לפני שיתמלא המקום שאליו רציתי לרוץ כשמצאנו כולנו את המזוודות התחלנו לאוטובוסים, אנשים חשבו שאם הם יספרו על הנהגים מפולין (הנהגים שהיו לנו בפולין שמו את המזוודות שלנו בתא המטען של האוטובוס והוציאו אותם משם) אז הם ביקשו מהם לעזור בהעלאת המזוודות לתא המטען של האוטובוס, אז הנהגים אמרו: "אנחנו לא יודעים איך הנהגים בפולין, אבל אנחנו לא הולכים להיות הפראיירים שלכם, תעלו את המזוודות שלכם בעצמכם" (אחלה ג'נטלמנים אההה...? לאאא...)

כשהתחלנו לנסוע צפיתי קצת בזריחה שמעתי למוזיקה ונרדמתי (סוף, סוף לא ישנתי 24 שעות), חצי מהדרך לבאר שבע ישנתי כשהתעוררתי (אחרי 35 דקות) נראה כאילו לקחתי כדור מרץ, הייתי במרץ שאני לא יודעת מאיפה הוא הגיע לי, אפילו שכל האוטובוס ישן, לא יכולתי לחזור לישון, והתחרפנתי באוטובוס כי כבר לא יכולתי לשבת במקום (זה קורה שישנים חצי שעה אחרי 24 שעות ללא שינה) כשהגענו לבאר שבע התחלתי לשיר את אחד השירים ששרנו בפולין, אבל בגלל שלא היה לי קול לא יכולתי להעיר את כל האוטובוס, והם היו כל כך רדומים, ונראה שהם שכחו שהיינו חבר'ה בפולין שרק שניים או שלוש שרו ביחד איתי את השיר, כשהגעתי כבר כל ההורים היו בב"ס, למה שלא יהיו?

קיצר אני בשיא העייפות והמרץ שהיה לי (שזה ממש לא הולך ביחד) ניסיתי לקחת מיליון דברים (כמובן שזה לא הצליח לי) כן, כן... אני יודעת... סוף סוף הגעתי הביתה... החתול שלי סיפי היה שם, הכלבות שלי באפי וטופי היו שם (למה שהם לא יהיו) וכמובן מי היה על המחשב... אח שלי... מסתבר שהוא לקח רגילה מהצבא כאשר הייתי בפולין... אחותי ישנה... אבא שלי כבר היה בעבודה ורק אמא שלי הייתה שכבר רצתה לראות מה קניתי (כאשר ראתה הרבה שוקולדים... אתם לא רוצים לדעת מה הייתה התגובה שלה...)

אבל אז זה התחיל, אחותי חפרה לי במוח לפני הטיסה שהיא רוצה חולצת כדורגל בצבע ירוק וצהוב של ברזיל, באותו יום שאיבדתי את הקול אמא שלי התקשרה וביקשתי ממנה להגיד לה שלא מצאתי את החולצה, ברגע ששמתי לה את החולצה על המיטה, היא כבר לא הייתה שקועה בחלומות היא הייתה שקועה בחולצה... טוב מספיק לצחוק על הקטע הזה, נלך לקטע אחר, הבאתי לאח שלי את הפסלון הקטן שקניתי לו, והוא מסתכל, ואומר "זה חייל נמוך שמחייך..." טוב... קניתי את זה כי מרוב שלא היה לי מה לקנות קניתי את זה, לאבא שלי קניתי מחזיק מפתחות בצורת דובון שעשוי מחומר שדומה לפלסטלינה אבל זה לא פלסטלינה והוא מחזיק מטבעות (קניתי את זה כדי להתגרות בו, יש לו אוסף של מטבעות מהרבה תקופות), את המתנה הכי גדולה קניתי לאמא שלי, קניתי לה ממכרות המלח משהו העשוי מאבן או ממלח שנראה כמו הר ויש גמד קטן שחופר מנהרה, לי קניתי עץ מאבנים (קטן) ופסלון של דרקון, לסבתא שלי מצד האמא קניתי מחזיק מפתחות (אותו סוג כמו שקניתי לאבא שלי) רק שההוא בצורת עכבר ובמקום המטבע הוא מחזיק גבינה ולסבתא שלי מצד האבא קניתי שוקולד, זהו עם המתנות, שלחתי לחברה שלי הודעה "נחתתי בכדור הארץ שלכם, והגעתי לארצכם חה, חה, חה" מיד אחרי שראתה את ההודעה היא התקשרה ומיד אחרי שניתקנו את השיחה (כי היא הייתה צריכה להיכנס לשיעור) הלכתי לאכול, לקח לי הרבה זמן בגלל הבחילות, ראיתי סדרה בטלוויזיה ונפלתי ונירדמתי על המיטה ועכשיו כשאני רשמתי את זה הגיע סופו של המסע לפולין 2006 ומה שנשאר זה זכרונות מהמסע (וגם השפעת)."

                                                כמה אנשים כרגע בבלוג: