אני זוכרת שהיינו משחקים תופסת ומחבואים, היינו ילדים תמימים, לא ידענו כלום, רק רצינו לשחק, זה היה יום יפה, היו עוד הרבה ימים כאלו בווארשה שבפולין, הייתה לי משפחה טובה, אמא, אבא, שתי אחיות ואח, אני הייתי הכי קטנה, היה לנו בית קצת גדול, קרוב לגן יפה, אבא היה רופא בבית חולים ידוע, אמא הייתה מורה בב"ס יוקרתי, הכל היה כל כך טוב ותמים, לא חשנו ברע.
יום אחד אני מתעוררת, הולכת למטבח, אני שומעת את אמא מדברת בסלון, אז הקשבתי לה, תמיד הייתי מקשיבה לשיחות, שמעתי אותה אומרת שבגרמניה יש מנהיג רשע שרוצה להיפטר מכל היהודים בעולם, אני לא זוכרת את שמו, מאז התחילו תופעות כגון "אסור ליהודים לשבת על ספסלים" "אסור ליהודים להיכנס לגנים" "אסור ליהודים ללכת לתיאטראות" לא רק זה, כשהייתי הולכת ברחוב היו צועקים לנו "יהודים מסריחים, אין לטפילים כמוכם מקום בעולם". אמא שבאותו זמן הלכה לב"ס סגרו מפניה את השערים, היה כתוב "אין כניסה ליהודים, הם נושאי מחלות ואנחנו לא רוצים שילדינו יזדהמו מהם", אבא קיבל מכתב בו היה רשום "אנו מודים לך על העבודה המסורה, אבל איננו צריכים אותך עוד בגלל היותך יהודי".
בבוקר אחד שמענו לחדשות, בחדשות אמרו "אסור ליהודים להחזיק יותר מ-250 זלוטי, למי שיש יותר עליו להפקיד את הכסף בבנק, אנו נשמור עליו" אמא בכתה, היא אמרה שב-250 זלוטי אי אפשר לקנות אוכל נורמלי, אבל לא היינו צריכים, אנחנו התחלקנו באוכל והבנו אחד את השני כי לא היה מה לאכול, הבנו שלא יעזור לנו כלום אם נריב.
בוקר אחד כשהתעוררתי לקחתי את בגדיי ומצאתי עליהם תלאי צהוב, רצתי לאמא ואמרתי לה "אמא תורידי את התלאי הצהוב הזה, הוא הורס לי את השמלה, הוא מכוער" אמא הסתכלה עליי, ואז אמרה "הלוואי ויכולתי, אבל אני לא יכולה" והיא חזרה לשתיקה שלה, אני שומעת צעדים מוזרים, אני מתחבאה במטבח, אני שומעת פריצת דלת, אלו היו חיילים גרמנים, כשאמא נכנסה למטבח ראיתי עצב בעיניה, היא הייתה עם מזוודות והיא התחילה לארוז כלים וחפצים חשובים "אמא למה את אורזת את הדברים שלנו?" "אמא לאן אנחנו הולכים?" אבל אמא לא עונה, היא ממשיכה לארוז, כשהיא סיימה היא אחזה בידי והתחילה להוביל אותי אל הדלת, אבא והאחים שלי עמדו כבר ליד הדלת וחיכו לי ולאמא, שוב שאלתי "אמא לאן אנחנו הולכים?" היא לא עונה לי, הסתכלתי טוב טוב על הבית ואז הבנתי, הבנתי שלבית הזה אנחנו לא נחזור יותר, אנחנו הולכים על הכביש, על המדרכה צופים בנו פולנים אנטישמים המבזים אותנו, הרגשתי כמו חיה המובלת אל כלובה, "הינה הגעתם לביתיכם החדש" אמר אחד החיילים הגרמנים, הוא היה מכוער, נאצי. "אמא למה מסריח כאן?" "אמא למה האנשים ששוכבים על המדרכה לא זזים?" "אמא למה האנשים שכאן כל כך רזים?" אמא לא ענתה, היא החזיקה בידי ואמרה לי משהו אחד המשפט היחיד שהיא הוציאה, "קוראים למקום הזה גטו ווארשה, פה יש רק אנשים יהודים" וחזרה לשתוק, הגענו לבית שלנו, זה היה חדר קטן, אפילו שירותים לא היו, בכל פעם שהייתי מסתובבת ברחוב הייתי רואה אנשים סובלים, והייתי שואלת את אמא "אמא למה אנשים חולים?" "למה אנשים מתים?" אבל אף פעם לא הייתי מקבלת תשובה, תמיד אמא הייתה שותקת.
יום אחד הגיעו שוב הנאצים, הם אמרו לנו לארוז הרבה דברים ואת כל הדברים היקרים שלנו כי הם שולחים אותנו לפלסטינה, ראיתי את אמא שמחה, מזה הבנתי שהם אמרו משהו טוב שבגללו אמא כל כך שמחה.
עלינו לרכבת, נסגרו הדלתות "אמא למה כל כך חם פה?" "אמא אני לא מצליחה לנשום" "אמא אנשים דורכים עליי" אני לא יודעת איך אמא הצליחה למשוך אותי מעל כל הגופות, היא משכה אותי אל החלון ואמרה לי לא להתרחק ממנו, אני יודעת שנצליח לשרוד את הצפיפות הזו, בקרוב נגיע לפלסטינה, הינה הרכבת נעצרת, היו שם אנשים שעזרו לנו לרדת, הם היו מאוד נחמדים, נראה לי שהם יהודים.
אחד מהם אמר לי: "כשישאלו אם יש לך מקצוע תגידי שכן, זאת הדרך היחידה שלך לשרוד כאן" ישר הבנתי שלפלסטינה לא הגענו, אמרתי לאמא מה האיש החמוד אמר לי וכששאלו מי יודעת לתפור אני ואמא הצבענו, כששאלו על ניסיון קודם אמרנו שהיינו תופרות את הבגדים בבית.
אין לי בעיה לתפור, אמא לימדה אותי לתפור כשהייתי ילדה, אני זוכרת, כך שלא הייתה לי בעיה לתפור.
יום אחד אמא חלתה, הנאצים אמרו לי שהם לוקחים אותה לרופא ושאני לא צריכה לדאוג לה, אבל איך שהוא הבנתי שזה לא נכון, הבנתי שהם שלחו אותה להורג כי היא הייתה חולה, הייתי כבר נערה, והביתן שלי היה עם נערות אחרות, כמה נערות תכננו בריחה, אני תמיד הקשבתי להן וניסיתי לגבש תוכנית בריחה לעצמי, רציתי לספר לנערה אחת, אבל משום מה הרגשתי שאסור לי לבטוח באף אחת מהבנות, והוכח לי גם שאני צודקת.
בערב הבריחה של הבנות טיילתי לי במחנה, בשעה הזו עוד היה מותר לטייל, שמעתי את אחת הבנות מדברת עם חייל אס אס, אני מתקרבת ומתחבאה במקום כל שהוא והקשבתי לשיחתם, שמעתי אותה מספרת לחייל שהבנות האלו מתחננות לברוח, היא סיפרה לו את כל התוכנית שלהן בפרטים, כשהן ניסו לברוח הן נתפסו, נשמעו יריות, ואז איש האס אס נכנס לחדרנו, הוא קרא למלשנית, היא הלכה איתו, אני עקבתי אחריהם וגליתי שהיא קיבלה ממנו אוכל ושתיה, בשביל זה היא הסגירה אותן, צדקתי, אסור היה לי לסמוך עליה.
התחלתי לתכנן את הבריחה שלי לבד, אבל אז הגיעו עוד בנות לחדר ואז ראיתי אותה, ראיתי את אנה, ישר הבנתי שעליה אני יכולה לסמוך, הלכתי לאנה כשהיינו לבד וסיפרתי לה על התוכנית שלי לבריחה, אמרתי לה שאסור שאף אחת תשמע על התוכנית אחרת היא לא תצליח, סיפרתי לה מה קרה לבנות שניסו לברוח, סיפרתי לה על המלשנית, סיפרתי לה את כל הידוע לי.
בערב הבריחה, בלי שישימו לב עשינו חור בגדר, ודרך החור ברחנו כשכולם ישנו, כשברחנו גילינו איפה היינו, היינו באושוויץ 1, אמרו לנו שאף אחד לא הצליח לברוח ממחנה זה, התחלנו לרוץ וכשהיינו בטוחות שהצלחנו האטנו אבל זו הייתה טעות, פתאום הגיח ממולינו ג'יפ השייך למפקד המחנה אושוויץ ברקנאו, הוא תפס אותנו ולקח אותנו לשם, הוא אמר לאחד מחייליו "אסיר מספר 5835 ואסיר מספר Z9738 ברחו מאושוויץ 1..." לא הצלחתי לשמוע את ההמשך כי הצופרים התחילו לעבוד, כך הבנתי, השעה היא 5:00 לפנות בוקר, חייל האס אס לוקח אותי ואת אנה למקום כל שהוא במחנה, הוא פרש את השוט שלו והתחיל להכות באנה, אנה סבלה, אני יודעת שהיא סבלה, למרות שהיא לא הראתה את זה שהיא סובלת, היא סבלה, אני הערצתי את אנה בגלל זה, היא נראתה הכי מבוגרת מבין שתינו לכן היא נענשה, רציתי לדבר אבל אנה אמרה לי לא להוציא מילה מהפה אם מישהו יעשה לה משהו, היא לא הסתכלה עליי, היא לא רצתה שאראה את עיניה הכחולות סובלות, לבסוף חייל האס אס הפסיק, אנה כבר הייתה בלי כוחות לזוז, פתאום הוא אוחז חזק מאוד בזרועי, זה כואב, והוא תופס את אנה בחולצתה וגורר אותה, הלכנו לכיוון הרכבת, הוא זרק את אנה על עגלה ששמשה לעזר לאנשים זקנים, בזמן שלוקחים אותם הוא מושך אותי לכיוון תאי הגזים ואומר לי "את רואה את האנשים האלה" אחרי זה הוא מושך אותי למשרפות ושוב אומר "את רואה את האנשים האלה" ואז הוא מחזיק את ראשי ואומר "אם תצרחי ממה שתראי עוד מעט, אם תפני את ראשך או אם תעצמי את עינייך אני אהרוג את האנשים האלו ורק שתדעי בשלב זה הם לא אמורים למות." נאלצתי לראות את האנשים האלה שנכנסים ל"מקלחות" חיים ויוצאים מהם מתים, ואז שורפים את גופותיהם, גם אם היה מותר לי להפנות את הראש ולעצום את עיניי לא יכולתי, רציתי לזכור, רציתי להבין למה הם עושים את כל זה, למרות שזה היה קשה ובמצב כזה אנשים היו מתחננים שיהרגו אותם, אבל לא התחננתי, אבל אז ראיתי שמוציאים את אנה, ואז אמרתי שאסור לי לחשוב על דברים כאלה בכלל, אסור לי להתחנן שיהרגו אותי, כי אז הוא ינצח בכך שהוא הצליח להבהיל אותי, לגרום לי לחרדה לסיוטים, כי זה דבר קשה יותר ממוות והרצון שלי לשרוד רק התגבר, רציתי לחיות יותר מתמיד, רציתי לשרוד ולספר מה שהיה כאן, לספר מה קרה.
ראיתי מטוסים אמריקאים מעל המחנה ותמיד שאלתי את עצמי "למה הם לא מפציצים את המחנה?" "למה הם לא עוזרים לנו?" "למה הם שותקים ונותנים למה שקורה כאן לקרות?" החלטתי, גם מכאן, גם מאושוויץ ברקנאו אני בורחת, הכנתי לי תוכנית יותר טובה ממה שהייתה לי עם אנה, חלק מזה בגלל שהמחנה הזה יותר גדול מהמחנה ההוא.
זהו, הגיע הרגע לבריחה, לפני שהרכבת החלה לסוע התחבאתי מתחת לקרון, היה לי מקום להחזיק והחזקתי חזק, לרגע לא יכולתי יותר ורציתי לעזוב, אבל אז ראיתי את פרצופם של אותם אנשים הנשלחו לתאי הגזים, הנשלחו למותם, ברגע זה אספתי קצת כוח, ידעתי שבקרוב כל הסבל הזה יגמר ואם אני אחזיק מעמד עוד קצת אני אגיע למקום מסתור, עברו כמה שעות, אני לא יודעת כמה שעות עברו, אבל עבר הרבה זמן, פתאום הרכבת החלה להאט, זה יער, הפסים עוברים ביער, שמחתי מאוד וניצלתי את ההזדמנות שהרכבת האטה, הנחתי את רגליי ארצה, וגם את ידיי ומהר השטתחתי על הריצפה, איזה מזל שהחזקתי בצורה הנכונה, בזמן הזה שחכיתי שהרכבת תעבור חשבתי על זה שעד עכשיו הצלחתי ואסור לטעות, יש לי עוד דרך ארוכה בשביל לשרוד את הסיוט הזה, ועליי לנדוד בזמן הזה, ברגע שהרכבת עברה התחלתי לרוץ כאילו אין מחר, יותר נכון הרגשתי שאם לא ארוץ אני לא אראה את יום המחר, היה כבר לילה, היה חשוך כי הירח לא האיר באותו הלילה, כל גופי כאב לי אבל המשכתי לרוץ למרות שלא ראיתי את הדרך, ולמרות שכל הגוף שלי כאב, התעלמתי מהכאב כי רציתי לחיות, רציתי להינצל אבל נפלתי, נתקעתי באבן, החלטתי שאני אקח הפסקה עד הבוקר, רציתי לישון, הייתי יותר מדי עייפה אז נרדמתי, הגיע הבוקר, אני מתעוררת ורואה חייל גרמני עומד מולי, בחייקו היה כדור, ביד ימין הוא החזיק צלחת עם אוכל וביד שמאל הוא החזיק בקבוק מים, הוא אמר "יהודיה, זה לא טוב בשבילך להישאר כאן, את צריכה מקום מחבוא, יש לי מקום להחביא אותך, רק אם תבטיחי לי שתיהי בשקט אני אקח אותך לשם, בנתיים תאכלי ותשתי את מה שהבאתי לך, אני כבר חוזר" כשהוא חזר הוא לקח אותי למחסן של הבקתה בה הוא גר, ובכל יום היה מביא לי אוכל ושתיה שלוש פעמים ביום, אני לא יודעת איך הוא הצליח, הוא היה נשאר איתי בזמן שאכלתי וסיפר לי עד כמה שהוא ומשפחתו רוצים שהמלחמה תגמר, על זה שהוא מאוד מצטער על מה שעשה, הוא סיפר לי קצת על הדברים הרעים שעשה וממש התחנן שנסלח לו, אני סלחתי לו הרי הוא מחביא אותי, הרי הוא עוזר לי, הרי הוא מביא לי ארוחות סדירות, הוא דואג לי כמו אבא, הוא סיפר לי על התקדמות פלישתם של הצבא הסובייטי לפולין, הצבא האדום, כך היה הרבה זמן, היה מביא לי אוכל ומדבר איתי, אני לא ספרתי כמה זמן הייתי שם, הייתי שמחה שיש לי אוכל ושתיה, לא הייתי צריכה יותר מזה, הרי עוזרים לי להינצל, ואני אסירת תודה על כך עד היום.
יום אחד אני שומעת רעשים מבחוץ, ניחשתי שני דברים, או שהנאצים הגיעו אליו וגילו שהוא מחביא יהודיה או שאלו הרוסים, לא עשיתי רעש, נשארתי בשקט כמו שהוא ביקש, וחיכיתי, חיכיתי שהדלת תפתח, פתאום הזמן עבר לאט, שניה אחת נראתה כמו נצח, ופתאום הדלת נפתחת, היה קשה לראות מי זה, היה אור יום ומלא זמן לא ראיתי אור כך שהסתנוורתי אבל מה שבטוח זה היה חייל, הוא מתקרב לאט, לאט, הוא היה חייל סובייטי, הבנתי שזהו המלחמה נגמרה, אבל נשארתי במקום, לא זזתי, הוא שאל אותי "למה את לא הולכת? המלחמה נגמרה, את חופשיה ללכת לביתך" אמרתי "אין לי לאן ללכת, המשפחה שלי נרצחה במחנה, הבית שלי כבר לא שלי, מה אני אעשה? למי אני אלך? אני לבד, אין לי למי לפנות" הוא הסתכל ושינה נושא, "החייל הגרמני אמר שאת כאן, האם הוא הציל אותך מהנצים?" הנהתי בראשי "כן" ולא הוספתי עוד מילה, זכרתי את השתיקה של אמא, באותו רגע החלטתי, החלטתי שאני עולה לארץ ישראל, כשעליתי לארץ התחתנתי, הקמתי משפחה, ועכשיו, עכשיו אני נוסעת עם תלמידים למשלחות פולין, אני מספרת להם את סיפור חיי ובנוסף אני אומרת להם שאסור לשכוח את היום הזה, חשוב לזכור את ששת המליון יהודים שנרצחו רק בגלל היותם יהודים, חשוב שנזכור את היום הזה בשביל 6 מיליון היהודים שנספו בשואה ולדאוג שדבר כזה לא יקרה יותר בחיים.
וכל פעם שאני נמצאת באושוויץ ברקנאו אני רואה ילדים משחקים להם תופסת ומחבואים רק שהם אינם בין החיים, ואז אני רואה את כל האנשים שנשלחו לתאי הגזים, ביניהם אנה שאומרת לי "את הגיבורה שלי".
ואם אתם שואלים מה קרה לחייל הגרמני שהציל אותי, הוא נהרג בשבי הסובייטי, החייל הסובייטי שדיבר איתי לא הספיק להודיע שאותו חייל גרמני הציל חיי יהודי, שהוא הציל את חיי.
פוסטים של יומן המסע שלי לפולין ספטמבר 2006
לוח הזמנים
היום הראשון חלק ראשון הטיסה
היום הראשון חלק שני בפולין
היום השני חלק שני בדרך ללובלין
היום השלישי המחנה מיידאנק
היום הרביעי תחילת החנק של הדכאון
היום חמישי חלק ראשון הדכאון לא עובר
היום החמישי חלק שני אושוויץ 1 ואושוויץ 2 (ברקנאו)
היום השישי מכרות המלח
היום השביעי תחילתה של השפעת
היום השמיני היום האחרון
סופו של המסע לפולין
סיכום המסע לפולין
כמה אנשים כרגע בבלוג:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Crazy Dark Fairy