Dark Fairy

היום אני מבינה, עשיתי טעות, טעות גדולה, שעכשיו עולה לי בהרבה מחשבות עצובות והרבה דמעות בעיניים

אני לא מאמינה שעשיתי את הטעות הזו, איך יכולתי, חשבתי שהוא יחייה לעוד הרבה שנים, אבל כשהוא התחיל לחלות הייתי צריכה להבין, אין לי עוד הרבה זמן בשביל לשאול אותו מה עבר עליו בשואה

מאז שהייתי מספיק גדולה בשביל לשמוע את הסיפור שלו ההורים שלי אמרו לי, "אלה, תשאלי את סבא שלך על השואה, תשאלי אותו, הוא בטוח יספר לך" אני לא רציתי, חלק ממני פחד, החלק ההוא פחד שכל שאלה שתיהיה לי אליו תפגע בו, אני לא רציתי לשאול, פחדתי לשמוע, פחדתי, כשהייתי בת 9 הוא התחיל לחלות, זה בגלל הסיגריות שהוא התחיל לעשן בתקופת השואה, אני לא יודעת מה היה לו בדיוק, לא כל כך סיפרו לי, אבל אני יודעת שהוא הרבה פעמים היה מאושפז בבית החולים, אפילו בחגים, הייתי מבקרת אותו עם אמא שלי, וכשהוא היה חוזר לביתו אמא שלי הייתה אומרת לי, "כשאת הולכת לישון אצל סבא וסבתא שלך, תשאלי אותו מה עבר עליו בתקופת השואה" אבל אני, אני לא שאלתי, כך עברו להם השנים מדי פעם הוא היה מאושפז בבית חולים, וכשהייתי בת 11, אז הוא היה נכנס לעיתים קרובות לבית החולים, היו פעמים שהיה אסור לי ללכת לבקר אותו, כי הייתי ילדה קטנה, אבל כשהיה אפשר הייתי באה לביקור, אפילו באתי עם התחפושת שלי בפורים אליו לביקור, רק רציתי שיהיה לו שמח, אבל לשאול אותו על השואה, לא שאלתי

כשהייתי בכיתה ז', עדיין לא הייתי בת 13, אח שלי טס לפולין, זאת הפעם הראשונה ששמעתי על משלחת לפולין, חשבתי על זה, לא הבנתי כלום, וכשאח שלי חזר רציתי לראות את התמונות, אבל לשאול את סבא שלי, לא שאלתי, כשהייתי בכיתה ז' סבא שלי היה כל הזמן בבית החולים, כשהוא היה משתחרר הוא היה רק שבוע או שלושה ימים בבית ושוב חוזר לבית החולים בסוף הוא נשאר שם אפילו אם הוא הרגיש קצת יותר טוב, ושחררו אותו כשסיימתי את כיתה ז', אבל כשהייתי אצלם לא שאלתי אותו, לא ידעתי שבחורף אני כבר לא אראה אותו יותר, אני זוכרת את אותו היום, זה היה יום ראשון, שבועיים לפני חנוכה, סוף שנת 2002, זה היה הערב הראשון שהיה קריר, אמא שלי אספה אותי מהשיעור פרטי באנגלית ואמרה, "סבא רוצה לראות אותנו", סבא שלי לא הרגיש טוב באותו זמן, אבא שלי בדק לו את לחץ הדם, כשהוא אמר את המספר, ידעתי, ידעתי שהלחץ דם הזה לא טוב למרות שלא הבנתי כלום בזה, אבא שלי אמר שזה בסדר, אבל הוא שיקר, אמא שלי דיברה עם סבא שלי ואז יצאה מהחדר ואמרה, "סבא רוצה לדבר איתך", נכנסתי לחדר, והתחלתי לדבר איתו, לא, לא על השואה, על דברים שמחים, הוא כל שניה היה שוכח על מה דיברנו, אני, החזקתי את הדמעות, הבנתי שאם זה כך, הייתי בטוחה ב-95% שזאת הייתה הפעם אחרונה שאני מדברת איתו, אחר כך אמא שלי אמרה, שאנחנו צריכים ללכת, רציתי להישאר עוד קצת ולדבר איתו, אז כבר רציתי לשאול, אבל אמא אמרה שזה מאוחר ואני צריכה לתת לו ללכת לישון כי הוא לא מרגיש טוב, אז נאלצתי להגיד להתראות, אבל הוא, הוא אמר שלום, הוא אמר רק שלום. כשהייתי בבית היה לי רגע של האוט, אני לא זוכרת כלום, פתאום אני מתעוררת ומוצאת את עצמי שוכבת על הריצפה, חשבתי שנרדמתי, אבל הבנתי שזה לא, כי שיחקתי, פתאום לא זכרתי, את הקשר לזה הבנתי כשהתעוררתי בבוקר כמעט ב-6:00, שמעתי טלפון, טלפון? בשעה כל כך מוקדמת, זה משהו רע, נשארתי שוכבת במיטה, אמא שלי באה לחדר ואומרת לי ולאחותי ששתינו לא הולכות לב"ס באותו היום, כששאלנו למה, היא אמרה שסבא שלי נפטר, לא יכולתי לבכות, אחותי ישר בכתה, אני לא, זאת לא הייתה כל כך הפתעה, הרי ראיתי אותו אתמול, והוא הרגיש ממש ברע, הוא לא זכר, הוא ביקש לראות אותנו, הוא לא אמר להתראות, אלו היו הרמזים, בזמן השבעה שמעתי אנשים מדברים, אבל אף אחד לא דיבר על מה שהוא עבר בשואה, אחרי השבעה, בחנוכה, זה היה אצלנו שאלתי את סבתא שלי, "סבתא, מה קרה לכם בשואה?" סבתא שלי ענתה לי תשובה קצרה, היא אמרה שסבא היה במחנה עבודה, היא עבדה אצל הגרמנים כמשרתת, בסוף המלחמה הם נפגשו שוב, היא לא סיפרה לי יותר מזה, היא סיפרה לי על אחיו שנורה בראש בבורות ירי וניצל, והוא כשעשיתי עבודה על עץ המשפחה בכיתה ו' הוא סיפר לי על אחיו הקטן שלא שרד זה הכל.

4 וחצי שנים של רגשות חרטה, 4 וחצי שנים של דמעות, 4 וחצי שנים שאני רוצה להעביר את הגלל אחורה ולהקשיב לסיפור שלו.

כשהייתי קטנה תמיד היו שואלים אותי, אם הייתה לך משאלה אחת, מה היית מבקשת, ותמיד הייתי מבקשת אין סוף משאלות

אבל היום אם הייתה לי משאלה אחת, הייתי מבקשת, לראות את התקופה ההיא, לראות את מה שעבר על סבא שלי, לראות את אח שלו הקטן, איפה שהוא נרצח, לראות את המשפחה שלו, את ההורים שלו ואת כל האחים שלו, מתוך 12 אחים שרדו מעט

כשאראה את סבתא שלי מצד האמא, ביום שבת הזה או שבוע הבא ביום העצמאות אשאל אותה, ואותו דבר אשאל את סבתא שלי מצד האבא, לפני שטסתי לפולין שאלתי את סבא שלי מצד האבא, כמה שבועות לפני שהוא נפטר מה עבר עליו בשואה, הוא לא סיפר לי, הוא רק סיפר לי את הסיפורים שהוא שמע, רציתי לדעת מה הוא הרגיש באותה תקופה, אבל הוא לא אמר לי, הוא אמר לי שהסיפורים שסיפרו לו היו זוועה והוא לא רצה שאני אטוס לפולין, אבל בכל זאת טסתי.

                                                כמה אנשים כרגע בבלוג: