Dark Fairy

בפוסט זה חשוב לי להבהיר, אני לא שונאת אנשים מעשנים, אבל יש לי בעיה עם אלו שעוברים על החוק ומעשנים במקומות שבהם אסור לעשן מה שמפריע לציבור הלא מעשן, בנוסף להראות את הסבל של הצד השני

מאז שאני זוכרת את עצמי אני נגד סיגריות, אני זוכרת בתור ילדה קטנה עוד בגן שהייתי מבקשת מסבא שלי להפסיק לעשן, תמיד הוא היה אומר לי 'מחר' וכשיום למחרת הגיע וראיתי אותו מדליק סיגריה, הייתי אומרת לו 'סבא, הבטחת לי שהיום תפסיק לעשן' אז הוא שוב היה אומר 'מחר' וכך זה היה כל יום עד שהרופא אמר לו שהסיגריות הורגות אותו, שאם הוא ממשיך לעשן, תוך שנה הוא ימות, ואם יפסיק תהיה לו הזדמנות להיות איתנו עוד קצת, הייתי כבר בכיתה ב', אני זוכרת שבפורים באתי לבקר אותו בבית חולים, וכך זה היה במשך שנים, לראות את סבא שלי בבית חולים, חולה למשך הרבה זמן, זה שגידל אותי, זה שהיה מקריא לי סיפורים לפני השינה, זה שלימד אותי לכתוב ישר, זה שלימד אותי לקרוא שעון ועוד, פשוט לראות אותו סובל, הוא היה יותר בבית חולים מאשר בבית, לשמוע את אמא שלי כל פעם אומרת לי 'סבא מאושפז בבית החולים' וכך זה היה שנים עד שהוא נפטר כשהייתי בת 14, אותו סבא שלא יצא לי לשאול אותו מה הוא עבר בשואה.

בנוסף יש לי דודה שמעשנת, אותה הילדה הייתה מחביאה לה את הסיגריות, לא רוצה שהיא תעשן, לא רוצה שיקרה לה מה שקרה לסבא שלה, אבל זה לא עזר ובסוף החזרתי לה את הקופסאות

אני זוכרת באחד הימים בבית הספר כשהייתי בחטיבת ביניים, ישבתי עם כמה בנות מהכיתה שלי באמפי של בית הספר, הן היו הפופולאריות, אחת מהן הדליקה סיגריה, לקחה שאכטה והעבירה לשניה וכך הלאה עד שהציעו לי, סירבתי והן ניסו לשכנע אותי 'נו שאכטה אחת' 'אני לא רוצה' 'זה לא יזיק' 'אני בזבל הזה לא נוגעת' 'אם לא תיקחי שאכטה, אנחנו לא נדבר איתך' באותו רגע קמתי ואמרתי 'ביי' לא יודעת מאיפה ילדה בת 14 קיבלה את הכוח לעמוד בלחץ חברתי ופשוט ללכת, ולאחר מכן מסיכת התעללויות מאותן בנות, וממי שפעם נחשבה לחברה הכי טובה שלי, כן, היא תקעה לי סכין בגב, כן, היא הפכה לפופולארית, כן, היא התחילה לעשן, וכמובן, אני הפכתי לאאוטקסטרית, לפריקית, למוזרה.

עם השנים התחלתי לצאת לכל מני מקומות, בהתחלה היו אוכפים את החוק והיו נותנים דוחות לבעלי עסק ומבלים על העישון, אבל לאחרונה אני נתקלת ביותר מדי מקומות שאנשים מעשנים בהם, בניגוד לחוק, שמים פס, ואף אחד לא אוכף, מתלוננים לעובדים והם אומרים "מעשנים כאן, אין מה לעשות", לאט לאט כבר לא יכלתי לסבול, הייתי חוזרת מיציאות בלי אוויר, מתקשה לנשום, לפעמים הייתי חוטפת ברונכיטיס וסינוסיטיס רק בגלל עישון כפוי, עד שהחלטתי לא ללכת יותר למקומות בילוי שבהם אנשים מעשנים, הפסקתי ללכת לברים, כל פעם שמזמינים אותי למקום כלשהו, תמיד אני שואלת אם מעשנים שם, ואם התשובה היא 'כן' אז אני אומרת שלצערי לא אגיע כי הבריאות שלי יותר חשובה מהבילוי.

בינואר 2023 הייתי בהופעה של שנות ה-90, הביאו אמנים אהובים מהתקופה, ועד כמה שניסיתי להנות, זה היה בלתי אפשרי, אנשים עישנו בתוך האולם של המופע, הייתי צריכה להשתמש במשאף ועדיין לא יכלתי לנשום,פנינו למאבטחים והתשובה הייתה 'אין מה לעשות, מעשנים כאן' למרות השלטים המוארים שאומרים שאסור לעשן, לא רציתי לשתוק, פניתי לעורך דין לתביעה ייצוגית נגד המקום, לא ייתכן שאני באה להנות ממופע חי וכל מה שאני זוכרת מההופעה זה עד כמה סבלתי בגלל הסיגריות, מאותו הרגע וכמה ימים לאחר מכן, אבל למרות הראיות שהצגתי לו, אני עדיין מחכה לתשובה וכנראה לא אקבל אותה.

שלא נדבר על חתונות, בחתונה של אחת החברות הטובות שלי, אחרי המנה השניה פתאום כל המעשנים החליטו לעשן בתוך האולם, אח שלה העיר להם והם נפנפו אותו, לבסוף כל החברים שלה בילו בחוץ במקום להיות איתה על רחבת הריקודים, משהו שמאוד ביאס אותה והכעיס אותה.

זה נראה לכם הגיוני? במקום שהמעשנים יצאו ל-10 דקות ואז יחזרו להנות, הם גורמים לאלו שהעישון מפריע להם לצאת מהמקום או לוותר על בילוי רק כי הם לא יכולים לסבול סיגריות?

אני באמת שלא מבינה את זה

גם סיגריות אלקטרוניות, אנשים מעשנים אותם בכל מקום אפשרי, באוטובוס, במקומות עבודה, כאילו אין חוק שאוסר את זה

והתירוצים שנתקלתי בהם "זה רק אדים" גבירותי ורבותי, לא, זה לא רק אדים, יש בזה חומרים כימיים, רעלים, מתכות כבדות כמו ניקל ועוד

אני לא היחידה במדינה הזאת שמרגישה ככה, כבר לא אוכפים את החוקים, לאף אחד לא איכפת מאחרים, אין התחשבות, אין כבוד, וכשמעירים למעשן אז במקרה הטוב הוא מתעלם, במקרה הגרוע זה הופך לאלימות.

לאן הגענו? איך הגענו למצב שאין התחשבות? שאנשים מצפצפים על החוקים? 

מה שבטוח, אני בחיים לא אבין את זה והקטע הכי מצחיק, ממתי אנחנו המעשנים הפכנו להיות הדוחים בזה שאנחנו לא מעשנים? לפני כמה ימים נשאלתי אותי אם אני מעשנת, כשאמרתי 'לא' הפרצוף של הבן אדם הפך לפרצוף נגעל, כאילו אני מגעילה בכך שאני לא מעשנת, מופתע באיך זה יכול להיות שיש כאלו שלא מעשנים בעולם הזה.

הבהרה לסיכום, אני לא חושבת שמעשנים הם דוחים, או אנשים רעים, אבל הייתי רוצה לבקש ממכם התחשבות, בשבילכם זה בסך בכל לצאת ל-5 עד 10 דקות, בשבילנו הלא מעשנים זה סבל או מניעה מלבלות כדי לא לסבול.

חשוב לי לציין, בפוסט הזה אני פורקת תסכול מהמצב שלי, אין כאן כוונה להרגיז אף אחד או לגרום כאן לפגיעה בפרנסה, לכן לא אציין את שם חברת השוקולדים ולא אציין את המסעדות שבהן נתקלתי, בנוסף לא קוראת לחרם, אבל מקווה שזה יביא למודעות למגוון רחב של אנשים שסובלים מאלרגיות ובררנות יתר באוכל.

בשנים האחרונות אני נתקלת בשינויים ברכיבים האלרגניים במוצרים שונים, כי לא בא להם לנקות את המכונות במפעל, ובמילא מי שאלרגי לא אוכל דברים שעלולים להכיל את האלרגנים הספציפים

מסעדות שאין להם קינוח אחד בלי אלרגניים מסויימים כי במילא מי שיש לו אלרגיות יבחר לא לאכול במסעדות לא סטריליות, או "זה מה יש" 

מה שאני יכולה להגיד זה שיש מגוון רחב של אלרגיות, ולא כולם מסתכמים בנפיחות וסכנת מוות, במקרה שלי, אם המנה עלולה להכיל או יש גרגיר קטן אז לא יקרה לי כלום, אבל אם המנה מכילה את האלרגן זה יגרום לי לבעיות בקיבה עם בחילות וסיכוי לפגוש את האסלה פנים מול פנים, לא כיף בכלל.

לפני כמה שנים, שאחת החברות הגדולות שמייצרת את אחד ממותגי השוקולדים האהובים החליטה שלא בא לה לנקות יותר את המכונות כי הניקוי עולה להם כסף, זה גרם לי לבעיות לא קטנות, ברגע שאני מכירה מוצר, אני לא בודקת אם יש שינוי מסויים באלרגנים, אני פשוט קונה, עזבו אתכם שיש כסת"ח ורשום על האריזה "אלרגים, תבדקו שינויים באלרגניים" לא קראתי את זה, כי זה לא היה כזה בולט לעין, קניתי שוקולד שלהם שאני מכירה ואוהבת, לפני שנכנסתי לאיזור העבודה לקחתי חתיכה מהשוקולד ועליתי למעלה, עבדתי בחדר נקי, אז עד שהתלבשתי עם החליפה והגעתי לאיזור עבודה עברו 15 דקות, לאחר 5 דקות מאז שחזרתי לאיזור עבודה התחלתי להרגיש בחילות שהולכות ומתגברות, הייתי חייבת לצאת, לאחר שעה שהצלחתי לא להקיא, הלכתי לבדוק את המוצר בקפיטריה, זה הדבר היחיד שאכלתי לפני שעליתי לאיזור עבודה, הרמתי את המוצר והתחלתי לבחון אותו ביסודיות, אז מצאתי את ההודעה שציטטתי מקודם, הפכתי את המוצר וקראתי את האלרגנים, וראיתי שרשום שהמוצר עכשיו מכיל מוצר שבעבר היה "עלול להכיל" אז התחלתי לבדוק כל פעם את המוצרים שלהם, פתאום כל שוקולד שלהם עם התוספות מכיל את האלרגן, חוץ משוקולד חלב רגיל, זה הרתיח אותי, כל מוצר שאהבתי לאכול אותו, אני כבר לא יכולה לאכול

בנוסף לאלרגיות לפיצוחים שונים, אני גם רגישה לחריף, זה גורם לי לכאבים בקיבה, כאלו שאני כמעט ולא יכולה לעמוד, ואני גם מאוד בעייתית באוכל בעקבות מאכלים שאני ממש לא אוהבת, ואז לא בכל מסעדה אני יכולה למצוא משהו לאכול, זה או שיש במנות שקורצות לי חריף ואין אפשרות להוריד את החריף, מנה אחרת, אין אפשרות להוריד את האגוזים כי זה ברוטב ולא מגישים בלי הרוטב, ואז המנות האחרות יש בהם דברים שלא טעימים לי ואז אני מוצאת את עצמי מזמינה רק תוספת למנה בשביל להשתיק את הקיבה שאוהבת גם לעשות לי צרות כשאני רעבה

וכשמגיעים לקינוח זה אותו הסיפור "בזה יש נוטלה, בזה יש בוטנים, בזה יש פיסטוק, בזה יש שקדים" ואם זה לא מספיק אומרים לי "הדבר היחיד שאין בו את האלרגנים זה הקרם ברולה" יופי... כמה פעמים אכלתי מהקרם ברולה ולא איזה קינוח מיוחד? נמאס לי כבר מקרם ברולה, ואם זה לא קרם ברולה, אז בקינוח יש אננס, לא יכולה לסבול אננס, או מנגו, וגם מנגו אני לא אוהבת.

אני מבינה שכל בעל עסק יכול לבחור מה לעשות עם העסק שלו, ואני גם לא אתלונן כשאני מגיעה למסעדה עם משפחה או עם חברים ואין לי כל כך מה לאכול, לכן בדרך כלל יראו אותי במסעדות קבועות כשאני יודעת שיש לי שם משהו לאכול, ובתנאי שלא מעשנים שם.. זה כבר נושא לפוסט אחר שידבר על עישון, ועל חוסר ההתחשבות של הקהילה למי שסובל מאלרגיות נשימתיות שונות, אם זה במסעדות, אולמות אירועים, מקומות עבודה, במופעים ועוד..

(כן, כן, סובלת מאסתמה ודלקות חוזרות בדרכי הנשימה ובסינוסים, בנוסף לאלרגיות של העור)

אני טיפוס נחמד, תמיד הייתי, בחיים שלי לא פגעתי במישהו בכוונת תחילה, יכול להיות שפגעתי מטיפשות

תמיד אכבד אנשים, לא משנה מה הרקע שלהם, כל עוד הם נחמדים אליי אני אהיה נחמדה אליהם, ולא מעניין אותי במה הם עובדים, יחייכו אליי, אני אחייך בחזרה, יהיו חברותיים אהיה חברותית בחזרה, עד ש...

כן, כן, יש גבול לכל תעלול, אני לא יכולה לסבול ניצולים, לא יכולה לסבול שקרנים, לא יכולה לסבול כאלו שהם חושבים שהם יותר טובים מאחרים בנוסף הבנתי לאחרונה שאני לא יכולה לסבול פלירטוטים שעוברים כל גבול, הרבה בחורות אוהבות שמחמיאים להן, אבל יש גבול מאוד דק בין מחמיא לבין מטריד.

אז מה אם אני לובשת רק שמלות שלא עוברות את הברך? אז מה אם יש לי קצת מחשוף? גם אם הייתי מתלבשת יותר חשוף זה עדיין לא אומר שמותר לעבור את הגבול הזה, אני לא מתלבשת ככה בשביל תשומת לב, אני לא אתנצל על זה שאני לובשת מה שנוח לי, ואת האמת, זה לא משנה מה אני אלבש, אם המוח שלהם מעוות, אז זה יקרה גם אם אלבש שק.

הכל התחיל כשהגיע מנקה חדש למקום העבודה, יחסית עולה חדש, בקושי מדבר עברית ואני מבין הבודדים בעבודה שמדברת אנגלית ברמה יחסית גבוהה, הסברתי לו מה מצופה ממנו במשרד שאני עובדת, ובאותו היום זה כבר התחיל, מחמאות לא פוסקות (כל השיחות איתו מתנהלות באנגלית) "יש לך פנים יפות" "את הבחורה הכי יפה שאני ראיתי" (כל זה נאמר בתוך כמה דקות) בהתחלה שתקתי שתיקה מביכה כזאת, לא עניתי ואז זה התקדם, אמר לי "את ממש יפה" ומיד אחרי זה "גם הרגליים שלך יפות" כאן כבר לא שתקתי ואמרתי "זה לא מחמיא לי, אני מרגישה לא בנוח, אני מבקשת שתפסיק" חשוב לי להגיד שרוב הזמן אני עובדת במשמרות לילה שהוא לא נמצא שם, אבל מדי פעם כשהם צריכים אני עובדת במשמרות צהריים, פעם אחת אפילו ליד האחראי משמרת שואל אותי "אפשר את המספר שלך?" אני אומרת לו "לא" "אימייל?" "לא" "טלגרם?" "לא" (אין לי טלגרם, אבל מספיק להגיד "לא") "פייסבוק?" "לא" "אין סיכוי?" "אין סיכוי". פעם נוספת אמר לי "אם הייתי בעלך, הייתי נותן לך את כל הכסף שלי" לא עניתי לזה, בפעם הלפני אחרונה שעבדתי צהריים הוא לא רמז כלום, חשבתי שהבין והרפה, אבל טעיתי, וטעיתי בגדול, יום שני עבדתי צהריים, אחרי שהוא ניקה את המשרד, חייכתי ואמרתי תודה, כמו שאמרתי לכל מנקה שהייתה או היה לפניו, לא משהו שונה, בסך הכל להעריך את העבודה שהם עושים, וכשהוא סיים את המשמרת, הגיע להחזיר את המפתחות ומכאן זה רק התדרדר, שאל אותי אם יש לי חבר, ואני כמובן אומרת את האמת, לא אמציא חבר דמיוני בשביל להוריד מישהו מהגב שלי, פשוט אגיד שאני לא מעוניינת, זאת הבעיה שלי, אני חצי ספר פתוח, שואלים שאלה ואני עונה את האמת בנימוס, גם אם זה משהו שלא נעים לשמוע ואז זה התחיל "אפשר את המספר שלך?" "לא" "נו תני לי הזדמנות" "לא" "למה?" "כי אני לא מרגישה" "אני אפתח לך את הלב" "לא" "בואי נצא לדייט" "לא" "אל תהיי אכזרית" "אני אכזרית" באותו הרגע חברה טובה נוספת שלי התקשרה, אז דיברתי איתה והתעלמתי ממנו, חשבתי שיבין את הרמז והוא נשאר במשרד, אז אמרתי לו שהשיחה תהיה ארוכה אז החוצפן אומר לי "אין בעיה אני אחכה.." לא הבין את הרמז, כבר התחלתי להרגיש לא בנוח, ואז סוף סוף הוא בא ללחוץ לי את היד, ומבחינתי לחיצת יד זה משהו עסקי, רשמי שאין לו קשר לשום דבר חוץ מ"שלום" ברגע הזה הוא תפס לי את היד ופתאום אני רואה אותו מתקרב בשביל לנשק אותי, הרגשתי שהעיניים שלי מתרחבות מבהלה, וישר אמרתי באנגלית "לא, לא, לא" אז הוא בא לנשק לי את היד ומהר אמרתי "לא, לא, לא" אז הוא שוב אומר לי "אל תהיי אכזרית" "אמרתי "אני אכזרית" וכל זה כשיש לי עדה טלפונית ששואלת אותי אם קרה משהו, לאחר מכן החצוף אומר לי "אני מרוויח 42,000 שקל בחודש" אז שאלתי אותו "אתה חושב שאם תגיד לי כמה כסף אתה מרוויח זה יקנה אותי?" אז הוא אומר לי "לא, אבל זה נותן לי את האפשרות להזמין אותך לחופשה בקנקון" אז אמרתי לו "יש לי מספיק כסף בשביל לנסוע לחופשות שאני רוצה" "אבל זה יהיה בלעדיי" "זאת הכוונה" "אל תהיי אכזרית" "הגיע הזמן שתוותר" "לעולם לא" ואז הלך, כשהגעתי היום למשמרת, מי שהחלפתי אמרה לי ששאל עליי למה אני לא נמצאת, הזדעזעתי מזה.

אני לא יודעת איך זה עובד במקסיקו, ואני לא מבינה איפה במוח החולני והמעוות שלו הוא חושב שזו התנהגות תקינה, כמובן שאני לא מתכוונת לשתוק על זה, אני יודעת שמה שקורה כאן זאת הטרדה, בטח הוא חושב לעצמו שאני משחקת את עצמי קשה להשגה, או לא יודעת מה, אבל הוא הגזים.

אפשר להבין למה הוא גרוש, אבל יש לו ילדה בת 12, האם היה רוצה שיתנהגו אליה ככה?

אני גם מודעת לכך שלא כל הגברים כאלו, אני יודעת שלא כולם מעוותים וחולניים, רק שעד עכשיו לא יצא לי להכיר אחד כזה.

לצערי אני עוד אחוז מהסטטיסטיקה, ולצערי העונשים לא מספיק מחמירים עם כאלו, הלוואי שהיה לי מה לעשות עם זה, בעולם שבו הרבה פעמים מאשימים את הבחורה "תראו מה היא לבשה" "היא בטוח התגרתה בו" "היא בטוח נתנה לו סימנים סותרים"

בנוסף ידוע לי שיש גם מתלוננות שמשקרות כי הן רוצות להתנקם וחשוב לי לציין שאני לא תומכת במקרים כאלו, השקרים שלהן פוגעים במי שכן עברה את הטראומה הזאת

מאחלת לכם שיהיה לכם יום נפלא, נטול דרמות מיותרות.

פעם אחרונה שהצלחתי להתחבר לבלוג הייתה ב-2022

ומאז כל פעם שנכנסתי לאתר זה הראה לי מסך לבן

היום חברה מאוד טובה שלי מתקופת היסודי שלחה לי את הבלוג, עם פוסט שכתבתי, מלא ברגשות כעס על מקרה שקרה בשנת 2015, זה גרם לי להבין עד כמה אני מתגעגעת לבלוג, לכתיבה, יש לי כל כך הרבה על מה לדבר, על מה לכתוב, וכל כך שמחה שסוף סוף הצלחתי להתחבר (בתקווה שתהיה לי אפשרות להתחבר כל הזמן ולא יעשה לי שוב בעיות) 

הסתכלתי על הפוסט האחרון שלי שבו דיברתי על האירוויזיון, עד כמה שאני אוהבת ומתרגשת לקראת האירווזיון כל פעם מחדש, עברתי שינוי בתקופה האחרונה, אני כבר לא מרגישה שהאירוויזיון מה שהיה פעם, סמל של אחדות, של מוזיקה, למרות שתמיד הייתה פוליטיקה בפורמט, זה הפך להיות מכוער, פורמט שמלא בשנאה, וכמובן שאני צופה, מנסה להישאר ניטרלית, ואני תומכת בזה שנשאר באירוויזיון, אסור לתת לאותן מדינות ששונאות אותנו את הניצחון, אנחנו צריכים להראות להם שאנחנו כאן כדי להישאר, שאנחנו לא נכנע, ולא ניתן לשנאה לנצח

השנתיים האחרונות היו סיוט מתמשך לכולנו, אין טעם להגיד למה, וזה הגיע אחרי פרידה כואבת, פרידה מבן זוג אחרי כמעט 11 שנים שהיינו ביחד, אני לא אפרט על הפרידה הזאת, עם כל הקושי שבדבר, הוא עשה את הבחירות שלו ואני צריכה להמשיך הלאה בחיים, לכוון למטרות, להגשים את עצמי וכמובן, למידה מטעויות ולקחת את הדברים החיוביים לקשר הבא שיגיע, מתי שיגיע, אני לא בלחץ, בזמן הזה החלטתי להשקיע בעצמי ובבריאות שלי.

בינתיים אסיים את הפוסט להיום, ומקווה שאוכל להתחבר באופן קבוע ולכתוב, על היום יום, דעות, מוזיקה, רגשות ועוד נושאים שאוליי יעלו בעתיד