כל הדרך הזאת שלחפש ולחפש אותך בין כל העולם,
זה קשה ויש זמנים שאפילו החלטתי להתייאש,
כל מי שעובר לידי,מביט בי או סתם שואל מה השעה אני מתחילה אחריו מרדף.
ישר מגיעות השאלות:
"בן כמה אתה?"
"מה אתה עושה הערב?"
"אתה בכלל נשוי?!..מה אתה אומר,אני מצטערת.."
נו הרי זה כל הזמן קורה,אין מצב כזה שאני יוצאת לקפה עם חברות ואנחנו מקטלגות כל עובר ושב,
ומה עם הכריות שהן עורכות לי עם כל המסביב שלהן,
באיזה מקום זה באמת באמת מייאש,יש לנו הנשים מטרה זה להשיג את ההוא נו..זה ששייקספיר כתב עליו מחזה נו..מה שמו,
רומיאו בדיוק הוא..
אבל מה לעשות שהוא קיים רק בתוך ספר דק ושברירי עם חצי מהמילים שאף אחד מאיתנו לא מכיר או בתוך כותליו של התאטרון,
דווקא ביום חמישי ניסה להכיר לי מישהו מהעבודה בחור חדש שהתחיל לעבוד איתם,
"בת כמה אמרת שאת..נו..הגיל בסדר גמור אפשר להכיר לך אותו.."
"אני באמת לא רוצה,תודה"
עלאק לא רוצה טוב שלא התנפלתי עליו..
"חבל הוא בחור טוב ממשפחה טובה מסודר..את מפסידה"
"אל תדאג לי בסדר.."
יא אלוקים רק אם לא היו לו את הלחיים השמנמנות האלו,והפרצוף של הפודל...
אפשר לומר שלקחתי ממנו את מה שהייתי צריכה וברחתי משם כמה שיותר מהר..זה מה שחסר לי שעוד יבקש את המספר שלי.