פסיכולוגיה בשקל עשרים.

יום חופש אחד ואני כבר כולי בחרטה,

לשמוע אותה ברקע שלי מזמזמת מאחלת איחולים לבבים לעולם,

שולחת את הארס הקטלני שלה לעולם,

ואני צריכה לשתוק להפיך את השממה עם הרעש שלי עם המוזיקה שלי,

תלונות תלונות תלונות רק תלונות,

אין אותי אין את מי שאני,

מה הייתי עושה לולא הייתה המוזיקה?

סביר להניח שמאבדת את שפיותי,

לבכות כל הלילה ולהתעורר בבוקר בתקווה שמשהו ישתנה זה רק חלום,

ישן וכואב,

הצפיות שלי תמיד נופלות ואכזבות מזדקפות במקומן.

הלוואי ויכולתי לצעוק לכם ולהגיד לכם שדפקתם לי את החיים,

שאתם אשמים למפלצת יורקת אש שהפכתי להיות,

אני סוף כל סוף שוברת את האזיקים שכבלו אותי במשך 21 שנה,

אני מצליחה לצעוק את מה ששתקתי במשך שנים,

לא עוד אני המתבוננת!

לכו אלפי קבנימטים!