| 9/2008
.
לחזור מהצבא זה לא כל-כך כיף כמו שחושבים.
בכל פעם כשאני חוזר מהצבא אני מתוסכל כל פעם מחדש.
מתוסכל מכל העניין הזה שצריך עכשיו לבקר את כל החברים שלא ראיתי כבר כמה חודשים.
מתוסכל מזה שכל פעם מחדש משהו רע קורה לי בדרך מודופק לי את כל היציאה.
באמת שאני רוצה פעם אחת באמת להנות מיציאה כמו שצריך אבל אני לא מצליח.
הכי קשה זה כשאני בא הביתה ומגלה שהפעם רק אני בקיבוץ לסוף השבוע וכל השאר בצבא.
הרי בסופו של דבר אני לא יוצא בשישי-שבת בגלל הבעייתיות שזה יוצר שאני חי בקיבוץ דתי ואין לי אפשרות לצאת עם רכב, והורים לא נותנים רכב בדרך-כלל בימי חמישי ומוצאי-שבת...
ואז, כשאני חוזר ביום ראשון לשבועיים חדשים, אני מגלה שכולם נורא נהנו בסוף השבוע האישי שלהם, ביקרו חברים, יצאו למקומות, אכלו במסעדות. ואני מתבאס בכל פעם מחדש, כי לי לא יצא לעשות אף אחד מהדברים האלה...
אולי זה רק אני, אבל אני לא מוצא את המקום שלי בין החברים שלי...
| |
.
הנה זה מגיע.
הסתיו, תקופה מבורכת אם תשאלו אותי...
תמיד זה מרגיש לי כמו העצים. כמו שהעלים שלהם נושרים והם מתנקים לקראת שנה חדשה ככה גם אני.
כל שנה, באזור הזמן של הסתיו, אני מנסה להתפנות לכמה דקות ביום ופשוט לנקות, למחוק את הדברים הרעים, הישנים ולהשאיר רק את מה שעשה לי טוב השנה.
באמת שהשנה זה יהיה יותר קשה מבדרך כלל- הצבא מקשה לסנן דברים טובים מכל הגועל.
איך מתמודדים עם זה שהחבר הכי טוב בכלא פתאום?
איך מתמודדים שעדיין לא נסגר המינוס ובקושי מצליחים לסגור חודש? (ואני מאשים רק את עצמי בזה-אין צורך בהטפות)
איך לעזאזל אפשר להתמודד עם כל מה שראיתי בחודשיים האחרונים? הגופות, הפצועים, חוסר הומניות מוחלט של אנשים וכל הרוע שבאמת לא ידעתי שנמצא בתוכי...
אני משתדל שלא להעזר באף אחד בכל ההתמודדות הזו, משתדל לספר לכמה שפחות אנשים על מה שעובר עליי...
אני יודע שאומרים שזה לא בריא לשמור בבטן אבל זו דרך ההתמודדות שלי עם עצמי ועם מה שקורה לי.
כל שנה כשמגיעה התקופה הזו אני מרגיש מין עצבות נעימה שכזו.
אחת שאפשר להתרפק עליה למשך תקופה קצרה בלי להסביר את עצמך...
עוד מעט, כשיתחילו הגשמים ואני אשב לי עם סיגריה בכניסה לדירה ופשוט אבהה לי באוויר. סתם כי בא לי.
זה בערך הדבר היחידי שאני יכול לעשות ונשאר אצלי מהתקופה ההיא שהייתה בשנה שלפני הצבא, תקופה שבה הייתי עושה דברים סתם כי בא לי בלי לשאול אף אחד ובלי לתת דין וחשבון על כל צעד שהייתי עושה, למרות שהיו גם דברים רעים באותה תקופה- פגעתי באנשים ולא היה אכפת לי, הרחקתי חברים טובים והתרחקתי מבני המשפחה שלי- מהדם שלי.
תקופה של כיף מצד אחד והרס עצמי מצד שני.
אני מקווה שהשנה אני אצליח להשתקם-לפחות קצת.
אומרים שהצבא מבגר אנשים.
אני מרגיש שהשנה האחרונה בצבא לא ביגרה אותי אלא שינתה אותי.
אני תמיד העדתי על עצמי כאדם בוגר, אמנם חסר אחריות וחסר עכבות אבל בוגר.
הצבא שינה אותי והפך אותי למי שאני היום. אדם קצת יותר שקול, קצת פחות מעז.
בשנה הזאת גיליתי הרבה על עצמי, התאכזבתי יותר מפעם אחת, התאכזבתי מעצמי אינספור פעמים.
בשנה הזאת למדתי הרבה מתובנות החיים שאני מנסה לחיות על פיהם מאז שלמדתי אותן.
שנה ארוכה ובהחלט לא קלה, אבל שנה שרק הוסיפה לאישיות שלי.
אני בדרך כלל לא מתחרט על דברים שאני עושה אבל יש כמה דברים שאולי הייתי עושה אותם אחרת בהסתכלות על השנה האחרונה.
אני מסתובב בקיבוץ ומסתכל סביבי- על הילדים שמתרוצצים ומשחקים, על האמהות שדוחפות את העגלות עם המוצרים מהמכולת, על המשפחות שמסתובבות להן בקיבוץ ועל הזקנים שנגררים על-ידי העובדים הזרים וחושב לעצמי- האם זו הדרך שאני אצטרך ללכת בה? האם לעד אצטרך להסתכל על כולם ולקנא? האם לי לא מגיע קצת מהטוב הזה?
הרי גם אני רוצה ילדים. אמנם אני עדיין צעיר בשנים, אבל אני כן חושב לטווח הרחוק.
ומי מאיתנו לא רוצה אהבה? מי מאיתנו לא משתוקק מדיי פעם לאיזה חיבוק שפשוט אומר "אני אוהב אותך", מי מאיתנו לא חשב לעצמו פעם "אם היה לי מישהו לחלוק איו את החיים הייתי עושה ככה וככה"
אני גם רוצה את ההתרגשות הזו כשמקבלים טלפון ורואים שזה ההוא את ההרגשה הזו שלא משנה כמה עייפים מהצבא ומתים כבר ללכת לישון אחרי שבועיים מעייפים פתאום החבר מופיע בחדר או אפילו פרח עם כרטיס שבו כתוב "אני אוהב אותך".
אמנם מבחץ אני אומר לכולם שטוב לי לבד ומי צריך את כל הבלאגן הזה, אבל כמו שאמר המשורר "2 זה תמיד ביחד".
כולם אומרים שאם לא חושבים על משהו שרוצים ולא מתרכזים בזה, אז זה מגיע. לי קשה שלא לחשוב על זה.
בסך-הכל אני עוד מעט בן 21 ועם רזומה במיטה של בן 35 ורזומה באהבה של ילד בן שנה. אמנם היו כמה הדלקויות קטנות בדרך אבל איך זה יכול להשתוות למישהו שבזכותו יש סיבה לקום בבוקר, מישהו שעושה לך רק טוב. ולא הכוונה היא לא שם למטה בתחתונים.
לדעתי הבעיה היא אצלי, הבעיה היא שעם כל הרצון הזה לבן-זוג יש בי את הפחד הזה שסוגר אותי, הפחד שמי שאי-פעם אני אצא איתו יגלה מי אני באמת ויברח כי טלית שכולה תכלת אני ממש לא.
כנראה שאין בי את הכוח להפגע אפילו בפעם הראשונה, אין בי את הרצון לפגוע במישהו אחר בפעם המי-יודע-כמה.
אבל בכל זאת, הגיע הסתיו ואיתו השלכת ואני צריך להתנקות מכל זה.
עכשיו, איך לעזאזל אני מתנקה מכל זה? איך אפשר למחוק רצונות והתנסויות ומראות ועוד כל מיני דברים שהיריעה קצרה מלהכיל...
אני רק יודע שאת הסתיו האפרורי המתקרב אני אנסה בכל מחיר להשאיר. או לפחות לחכות שיבוא החורף ויכסה את הכל בשלג צחור או במים אפרוריים, תלוי איך מתייחסים למה שהחיים נותנים לך.
| |
|  כינוי:
shadow boy בן: 36 MSN:
תמונה
מצב רוח כרגע:  |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
