STORY OF MY LIFE

סבא רבא שלי נפטר היום... הוא ששוכב בבית החולים החל מיום חמישי...

 נכון שלא הכי אהבתי אותו והוא תמיד עיצבן אותי אבל המוות שלו כואב לי...

ברור שהוא יכאב לי... אבל לא חשבתי שזה ממש ישפיע עליי בגלל שלא היו לי שום יחסים איתו... מסתבר שטעיתי..

אני רוצה לשפוך את כל מה שאני מרגישה כי מה זה לא בא לי לשמור את זה בפנים...

הלוואי שהיה אפשר להחזיר את הגלגל לאחור והייתי מתנהגת אליו בצורה שונה... הייתי מכבדת אותו יותר, נחמדה אליו, לא הייתי מתעצבנת עליו... הרי הוא לא היה אשם זה כבר הגיל... עכשיו אני גם נזכרת בסתא רבא שלי ז"ל, אשתו שנפטרה לפני שנתיים... המוות שלה כאב לי יותר... זה אולי דבר אכזא להגיד אבל זה מה שאני מרגישה... אני ממש אהבתי אותה יותר משתי הסבתות הרגילות האחרות... היא תמיד הייתה נחמדה אליי ועזרה לי.. בקושי צעקה או כעסה עלי.. תמיד רק נתנה ולא רצתה לקחת... גם עלייה הייתי מתעצבנת לפעמים אבל בשנים האחרונות למדתי להעריך אותו יותר משום שהתבגרתי...

אני מתגעגעת אלייה עד היום... אני זוכרת שממש הייתי עצובה באותו היום שהיא נפטרה ובכיתי עד שכבר הדמעות נגמרו...

אפילו עכשיו אני קצת בוכה כשאני כותבת את השורות האלו... באותה תקופה לא היה לי בלוג ולא היה לי איפה להתפרק ככה שאם אני אתחיל לבכות זה לא יהיה ליד אנשים.. והיום אני רוצה לפרוק את כל מה שאני מרגישה בשני המקרים...

עד היום יש לי חלומות שסבתא שלי לא באמת מתה ושזו הייתה סתם טעות או שהיא חוזרת לחיים... אני זוכרת שפחדתי להיכנס לחדר שלה אחרי שנפטרה...

חבל לי על סבא רבא שלי כי הוא סבל לפני שמת... וגם שבתא רבא שלי... שניהם היו חולים מאוד....

אח שלי הטמבל הזה כאילו לא איכפת לו, כאילו זה עשה לא טוב... אח שלי בכלל שנא אותו ולא כיבד אותו... ואפשר לראות את זה לפי "האבל" שלו.. רואה טלוויזיה, משתולל עם הכלבה... אני לא מבינה איך אפשר להיות חסר לב שכזה או בעל לב מאבן...

אולי זה ישמע קיטשי או ילדותי אבל הלוואי שיש באמת גן עדן וסבא רבה שלי נמצא שם ביחד עם סבתא רבא שלי ושהם מאושרים שם ובריאים...