מגיעה השלכת ואת כמו מסתווה בין העלים, גוון שיערך בכתום, או אולי חום, אני זוכר שאמא שלך היתה נוהגת
לקרוא לו 'נחושת'. את עומדת בגינה בסוודר דקיק, מתכופפת לחפון עלים שבירים במלוא היד וזורקת לאוויר
בקריאת שמחה. החולצה קצת עולה לך למעלה, כשאת עושה את זה, ואני לא יכול שלא לחייך למראה העור
החיוור החלק, הפופיק הקטנטן ושתי עצמות שבולטות בצידי הבטן.

דווקא בסתיו את הכי פחות אוכלת. 'סתיו בשבילי זה לא כמו הסתיו בשבילך, יואב.' את ממלמלת אלי, בכל שנה
מחדש. בלילה את מבקשת שניקח שקי שינה ונישן על הדשא, כדי לראות את הכוכבים. 'לפני שהסתיו יגמר,
בבקשה?'.

בסתיו כשאפור וחום ובוץ על המדרכות של הקיבוץ, את הכי הרבה רחוקה. זה שלך ושלו ולפעמים אני מרגיש
כאילו את אוהבת אותי קצת פחות. 'אל תהיה מגוחך, יואבי' את שולחת אלי חיוך גדול מהשפתיים וחום אוהב
מהעיניים, 'אתה יודע שאתה הכי חשוב בשבילי'.

כשאנחנו שוכבים בסתיו זה אף פעם לא אותו דבר. האנרגיות שלה משתנות והחלון חייב להיות פתוח. אני אוהב
לשכב בסתיו, כי ככה היא הכי אוהבת, אבל לפעמים אני תוהה אם זה בכלל הסתיו ולא אני שנכנס אליה עכשיו.

בסתיו העיניים שלה הכי בורקות, נוצצות בזהב כזה שאני לא רואה אצלה באף יום אחר.

מאיקי, לילה אחד בסתיו הלכנו לישון, ואת נרדמת ראשונה. רק בסתיו את נרדמת ראשונה. אני ליטפתי את
שיער הנחושת שלך שאני כל כך אוהב, ובדיוק תכננתי לעצום עיניים כשמתוך שינה את נשכת שפתיים ולחשת
שזה הסתיו האחרון.

תמיד את צחקת בקול גדול וטענת שהיית צריכה להיקרא נובמבר, או אוקטובר למשל, בגלל שאיזה מין שם זה
מאי לילדה שבכלל לא אוהבת את הקיץ.

בבוקר שלמחרת אני לא העזתי לשאול, ואת לא הזכרת דבר. תהיתי אם את יודעת שאמרת או שאפילו לא
שמת לב, ובכלל לא ידעתי למה אני כל כך מפחד הרי את תמיד מדברת מתוך החלומות.

ככל שהסתיו התקדם לקיצו, השחור שבלב שלי הלך וגדל, וניסיתי לשים עוד שניים סוכר בקפה אבל גם זה לא
עזר.

כשנגמר החורף כבר התחלתי לספור את הימים, ובחום של יולי אוגוסט אני הזעתי גם בתוך הבית בבוקסר, עם
מזגן דלוק על עשרים.

נכנסת הביתה בגופיה לבנה שהדגישה לך את הציצים והם היו כל כך יפים ועגולים שרציתי להפשיט אותך מיד
ולהיכנס למיטה. 'עוד שבוע הסתיו' את צעקת אלי בפנים מוארות, מעיפה כפכפים חומות למסדרון ומפזרת את
השיער. נעמדתי מהר וחטפתי סחרחורת, ואני חושב שהשחור בחזה גדל באותו הרגע כפליים.

שלושה ימים אחר כך כבר לא הצלחתי לישון. הייתי בודק אם את נושמת כל עשר דקות, מתקשר לעבודה כל
שעתיים. הולך בבית הלוך וחזור עד ששמעתי את המפתח מסובב את המנעול ורק אז הייתי קצת נרגע. 'מאיקי
תשמרי על עצמך אהובתי, את מבטיחה?' את חייכת בעיניים של אש והבטחת לי שאת שומרת. שומרת תמיד.

ביום ראשון בבוקר, היום הראשון של הסתיו, את קפצת מהמיטה בתחתונים וגופיה ופתחת את כל החלונות
שבבית כדי להכניס את הרוח לכל החדרים. עצמת עיניים כשהוצאת את הראש דרך החלון ונשמת מהאף
ונשפת מהפה את כל הסתיו שהצלחת למלא בריאות. התקשרת לעבודה שאת חולה 'להגיע ביום הראשון של
הסתיו למשרד?' אמרת לי או לעצמך כאילו שזה מינימום סבתא שלך בבית חולים.

אני נסעתי לעבודה, איזו פגישה חשובה שהייתי חייב להיות נוכח בה. 'תחכי לי שאחזור ונצא לטייל' נישקתי
אותך בשפתיים וסגרתי את הדלת.

הצלצול הפריע לך באמצע האמבטיה. 'מאי מנור?' 'כן, מי מדבר?' 'המספר שלך הופיע בשיחות האחרונות...
אני מצטער.. יואב נקלע לתאונה ו....'