זו רק אני.

אין לי מושג למה אני כותבת,

לא אכפת לי גם אם מישהו יקרא או לא,

אני פשוט חייבת לפרוק.

ועברה שנה, לא האמנתי שתעבור, אני לא רוצה שהיא תעבור.

לא הייתי צריכה לפתוח את הפה,

לא הייתי צריכה להרוס.

ומה שהתחלנו לבנות ביחד, לאט לאט, אפילו בלי קוביות או חומרי בסיס,

התפרק בשנייה.

ובכל יום שעובר מתנהלת סוג של מלחמה,

אבל זה בסדר, הוא לא רואה.

עוד קטנה, למען האמת, עוד לא מבינה להעריך את החיים,

אבל כל עוד אני כאן אני תלויה בזה כל כך.

ולא אכפת לי פתאום, חוסר האכפתיות הזה מהחיצוני הנלווה משפיע גם עלי.

אבל לא אכפת לי.

וכל מה שיהיה, כל מה שנהיה אי פעם,

תלוי בחמישים ושש שניות,

ומבט אחד.