זו רק אני.

נכנסת אל הבלוג, כאילו חצי שנה כמעט לא עברה.

הכל נראה כרגיל, ואפילו מוכר עוד יותר.

עוד מעט שנה עברה,

ואני אפילו לא מתרגשת.

שינויים.

הם עוברים בכל אחד,

ואני חושבת שבי הם עברו אפילו יותר.

לרעה ולטובה - אבל בעצם אף אחד כבר לא יודע להבדיל.

הכמיהה לדברים עוד לא נעלמה עד ממש,

והפחד מפני החיים עצמם - שלא עוזבת, עד עכשיו.

אהבה, תקווה חדשה- מילים שבאות ונעלמות, בכל דקה ושנייה.

האכזבה מאנשים היא כל כך גדולה, הייאוש עדיין לא הגיע לממדים כאלה.

אני מרגישה אשמה על נטישת הבלוג,

מבלי להודיע.. מבלי להתנצל.

ומאוחר מדי.

אבל אני מתנצלת עכשיו - והחזרה לפה, אני יודעת, תיעשה בשלבים.

וכמה התגעגעתי לכולם, וכמה הכל חוזר אלי, כמו פעם.