קשר השתיקה הולך ונפרם.
נחשף אט אט, אל מול עיני, למה שאני קוראת חיי הרוח, שאפשר לקרוא להם גם החלק החשוב מהחיים שמוסתר מתחת לשטיח.
פעם, בצעירותי, פגשתי איש שגילם עבורי את חיי הרוח במלואו.
אף שהיה בעיני איש גדול, משכמו ומעלה, חי בצניעות שאותי הפחידה בזמנו ולא הבנתי איך הוא ממשיך כך, איך הוא כל כך נאמן למה שהוא בחר לעשות?
זאת הייתה שאלה שהטרידה אותי שנים.
לפני חודש היא נפטר ורק לקראת מותו, הקרינו סרט עליו שהיה מאוד מרגש וקצת כעסתי, איך עשו לו את זה?
אך בעצם, בהסתכלות היום, על מה שעשה, אני נוכחת לדעת שלא הייתה דרך אחרת, במצב הקונקרטי שיש היום, לא נשאר לו הרבה ברירות, בסך הכול הוא היה נאמן לאורך כל הדרך, כפי הנראה מה שזה נתן לו חזק מכול מה שיש, וזה המון.
הוא נפטר מרוצה ממה שעשה, הוא היה נאמן עם דרכו עד הסוף וכל מי שהכיר אותו זכה בלגעת, לשמוע, להיות במחיצתו קצת. כבר אז, הייתי גאה בכך שזכיתי להכיר אותו, קצת, היום אני גאה יותר, כי היום אני קולטת לגמרי מה שהוא עשה ואני שמחה בשבילו ובשביל בני ביתו. קשה לחיות 100 שנה כאשר בגיל 20-30 אפילו 40 ואחר כך אתה צריך לחיות עם הדעה שגיבשת בפרק זמן זה של חייך ולסגור עוד 30 שנה מהמקום הזה.
אתה חי 80 שנה, לא כל הזמן הזה אתה תחת המשקפת של בן הטיפש עשרה, לרוב אתה במקום אחר. איפה אני כאישה בתוך כל העניין הזה?
אתמול פגשתי גבר בן 69 חולה במחלה שלי שמסגר שלוש תמונות של אימא שלו... כמה עצוב.. הוא לא הצליח להיפרד ממנה בגאווה, הוא חי חיים של עוד רגע אני לא אהיה פה, שתזכרו אותי אדם נרגן, כועס, עצוב, מסכן, אומלל, כי מישהו שאני לא מכיר החליט שאחלה במחלה שאין עליה תשובה מה לעשות כדי לא להיות חולה, זה עצוב...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
