ביקורות, קצת איכות

מתנצלת על העיכוב הדי-ארוך, היו לי בעיות במחשב.

הפעם שיר לי מהבלוג Teenage 

רושם ראשוני: חמש ספרות! חמש ספרות! אוי, אני מתגעגעת לתקופת החמש-ספרות בישראבלוג. אני כאן עוד מאז, אבל הבלוג שלי מהתקופה ההיא לא שרד.

לימור כותבת על קורס המש"צים שלה בלי סוף ומעלה המון תמונות.

הדבר הראשון שאני רואה הוא שאלון - בהחלט לא מבטיח. רוב הבלוג מורכב מסיפורים הכוללים תמונות על מה שעשית היום, בעיקר על קורס המש"צים או המד"צים - נמאס לי לבדוק אם יש ש' או ד'. לא הסתכלתי בתגובות אבל זה נראה כמו בלוג שמדבר רק אל החברים שלך; תמונות וחוויות וכו'. לא ראיתי רגשות (לא מעבר ל"יש לי מצב רוח ממש טוב!" וכיוצ"ב, בכל מקרה) ולא מחשבות או הגיגים - כלום.

זה פשוט משעמם קורא חיצוני. אני לא יודעת כמה פעמים אמרתי את זה, אבל תוציאו את החברים שלכם מהבלוג או תפתחו חדש, ותכתבו לעומק! זה פשוט לא מעניין אף אחד ככה. לא מעניין אותי כמה פעמים התקלחת בסמינר ושהמש"צ הנאצי (לא יודעת, אבל לא נראה לי שלנאצי יקראו "כפיר") העיף אתכם מהמקלחות. כשאני סוף סוף רואה פוטנציאל לתוכן ממשי - את לא מנצלת אותו. לדוגמה, השאלון שכרגע בראש העמוד.

תראי איזה פוטנציאל היה פה. "אפשר לומר". למה כן? למה לא? זה כל כך קצר ולא ממצה ויוצר - לפחות אצלי - רצון חזק לדעת עוד, וזה ממש מרגיז לראות פתאום כזאת תשובה. השאלונים יוצרים פתח לשאלות מעניינות ותוכן מעניין, חבר'ה, נצלו את זה! אל תענו על שאלונים סתם כדי שיהיה מה לכתוב. אם כל מה שיש לכם לומר הוא "אפשר לומר" - ותרו על השאלון. לא לכך הוא מיועד.

רשימת ציטוטי החברים שלך מעצבנת, כי רשימות כאלה הן תמיד מעצבנות, אבל אני חייבת לומר שהיא טובה מהרגיל (אבל עדיין ממש מעצבנת). יש שם ציטוט ש"רק אביה תבין"  - אז למה לכתוב אותו?! הבלוג פתוח לקהל הרחב. מה שמאד הצחיק אותי הוא -

רשימת הגברים ההומואים שאת רוצה ש"יעשו אותך" מיותרת ומעצבנת גם היא.

בקיצור, לא התרשמתי. אפשר לעבור הלאה - בלוג לחברים שלה ותו לא. (אם כי השיר בראש הפוסט הזה הצחיק אותי ביותר. למרות שהוא מטומטם)

ניתן להזמין ביקורת. קודם לכן יש לקרוא את הפוסט המקושר בראש הרשימות.