ביקורות, קצת איכות

הפעם לפסוליה מן מהבלוג בלוג אנטי ואן-טוחעס (שאגב, התעדכן פעם אחרונה באוגוסט, אבל בכל זאת אמשיך)

רושם ראשוני: מר פסוליה מן חשב וודאי שמשום הביקורת השלילית שיצאה תחת אצבעותי למר ואן טוחעס, הוא יקבל ביקורת אוהדת. ובכן, חשיבה טובה, יכולת הסקת מסקנות ברמה גבוהה, אבל... יצור בלתי ניתן לחיזוי הנני והתשובה היא - לא. אני לא מאמינה בגישה שלילית לחיים. מרגיז אותך? כתוב לו תגובה או שתתעלם מהבלוג שלו. זה בלוג אחד. לו היה מדובר בתופעה המתפשטת בכל רחבי ישרא, הייתי מבינה. אבל ככה... טוב, נשאיר את זה להמשך הביקורת.

פסוליה כותב "פוסטי נאצה" בהם הוא משמיץ מכל ומכל את הבלוגר ואן טוחעס.

שתי אפשרויות: האחת, "פסוליה מן" הנו למעשה ואן טוחעס. במקרה זה נשאלת השאלה מה קדם למה - כלומר האם דרך "פסוליה" לועג מיודענו לעצמו/מפרסם את עצמו (אם כן, סגור את פסוליה), או ש"ואן טוחעס" אינו אופיו האמיתי אלא שטות עליה הוא "יורד" דרך "פסוליה" שמביע את דעתו האמיתית (אם כן, יש לך חוש הומור מוזר ויצירתיות שאינה יודעת גבולות).

האפשרויות השניה, ובביקורת זו אתייחס אליה כאל הנכונה, היא שפסוליה מן הנו מה שהוא טוען שהוא - אדם אשר לא אוהב את ואן טוחעס.

עכשיו, מר בחור, שמע לי. אם תתמקד בבלוג הזה - שאפילו לא מקפיץ או מתעדכן בתדירות גבוהה מדי, כך שאינך צריך אפילו להתקל בו יותר מדי - תשכח ממנו ותרגיש טוב. אם תמשיך להתמקד בו - טוב, אני מבינה שזה נותן לך תחושת עליונות וחשיבות, אבל אני מחזיקה בגישה לפיה ככה מתחילות מלחמות - כלומר למרות שקל וכיף לשנוא, בסופו של דבר, יותר טוב לאהוב.

התעלם ממנו לטובת כולנו, באמת. ומלבד הפוסט לגבי זכויות האשה, אני לא חושבת שאתה תוקף במקומות הנכונים. רוצה להיות נודיסט? שיהיה נודיסט. ומלבד זאת, הפוסט המדובר הצחיק אותי עד מאד, והוא אחת הנקודות בבלוג בהן הציניות ברורה יותר מכל.

במידה ואתה כנה בכתיבתך בבלוג (דבר שאינו עומד על מאת האחוזים) - שמע, זה דווקא מה שטוב באינטרנט, חופש הדיבור והביטוי והבמה הפתוחה לכל אדם.

העלאת התמונה של הבחור לגביו טענת שהוא ואן טוחעס היתה נבזות לשמה. כאן כבר לא משנה אם אתם אותו אחד ואם אתה סרקסטי או לא - אלא אם כן זה אתה, הפלת אשמה על בחור מסכן שלא עשה לך דבר. ובמקרה הלא-סביר שזהו אכן ואן טוחעס, מדובר באאוטינג, ואאוטינג יכול להרוס חיי אדם. זה כבר לא צחוק.

יותר מכל, הבלוג שלך די - וסלח לי על המלה - פתטי. הרושם הראשוני למראהו הוא רחמים על אותו אדם שחייו חסרי מעש עד כדי כך שהוא פותח בלוגים כגון זה. היי, יש ילדים רעבים באפריקה. אולי כדאי שתשקיע את זמנך במטרות טובות יותר - ואם אתה מתעקש על בלוגי נאצה, עשה טובה לאנושות ופתח בלוג כנגד ערים וירטואליות, בלוגי עיצובים ו"עזרה" או בלוגים אימואיים מעצבנים.

לפני הזמנת הביקורת נא לקרוא את הפוסט המקושר בראש הרשימות.

הפעם ל[EmDow[N מהבלוג Under The Spot

רושם ראשוני: הורד את המוזיקה המזורגגת מהבלוג שלך! אני אפילו לא יודעת מה זה, ברגע שקלטתי שהמחשב מנסה לטעון את זה לחצתי על ה-Esc, אבל זה לא משנה! פשוט העף את זה! מוזיקה בבלוגים זה רע.

עידו מספר על חוויותיו בעיר, במסיבות, ועל רגשותיו לגבי אמו [שליליים] ובת-כתתו [חיוביים].

חלק מהפוסטים שלך מאד כואבים, אבל רואים שאתה ממשיך ומתקדם בחיים ונהנה למרות הכל. קצת קשה לי להתחבר לסיפורי השתיה והאלימות, בתור ילדה-טובה-ירושלים שהמקסימום ששתתה זה כוס יין וקוקטייל, וזה קצת הכניס אותי לעולם שאני יודעת על קיומו, המחשבה עליו כואבת לי, אבל מעולם לא קראתי או שמעתי דיווח ישיר ואמיתי עליו בגוף ראשון.

הפוסט הזה נוגע במיוחד, אני מסכימה עם שתי המסקנות שהעלת בו, אבל עם המסקנה בפוסט לאחריו אני לא מסכימה כלל: כן, היה נחמד לעולם. גם אם הוא לא נחמד... כי אתה חלק מהעולם, עוד חיוך אחד, עוד אדם נחמד אחד לעולם. בסופו של דבר זה משתלם, האמן לי.

מצד אחד יש משהו קצת מנותק בכתיבה שלך, הרגשה כאילו כואב לך אבל אתה מעמיד פנים שלא - מצד שני אפשר להזדהות איתך, למרות ואולי בגלל זה. זה מה שחשוב בבלוג, הזדהות. ברור גם שאתה נהנה לכתוב בבלוג. אין ספק כי הכתיבה עוזרת לך ומשחררת אותך,  וזה, אולי, הדבר החשוב ביותר.

בקיצור - המשך לכתוב, פרוק הכל. אולי אקפוץ לביקור מתישהו שוב. כפי שנראה מהבלוג אנחנו שונים כרחוק מזרח ממערב, ואולי זו דווקא הסיבה שאני נהנית לקרוא אצלך. זה מעניין אותי. העובדה שאני מזדהית איתך למרות זאת היא נקודת זכות לכתיבה שלך.

בהצלחה.

אה ו... עצה קטנה מפמיניסטית לגבי הלבטים שהעלית בפוסט האחרון: אין בעיה שתנסה, אבל בעדינות, ואם היא מראה התנגדות - עזוב אותה ואל תמשיך בשום אופן. בכל מקרה החשוב הוא שתעשה זאת מתוך אהבה. אם תהיה עדין מספיק אני לא חושבת שזה יהרוס את הידידות ביניכם - תלוי בשניכם.

הסליחות שלך - אין שום סיבה שתתנצל בפני אמך על שאתה מי שאתה. אם אתה - עצמך, ולחלוטין עצמך, ושלם עם עצמך ולא עושה דבר במזיד ובכוונה רעה לפגוע בה, הבעיה נעוצה בה. היא זו שעליה להתנצל על שהיא לא מקבלת אותך. אל תרגיש רע עם עצמך - אתה בסדר. אתה בסדר גמור. אתה על הכייפאק!

אפשר להזמין ביקורת אך קודם לכן יש לקרוא את הפוסט המקושר בראש הרשימות.

מצטערת על העיכוב הארוך.

הפעם לנושע טושע מהבלוג תכף תראו... (?)

רושם ראשוני: תכף אראה ובינתיים נראה לי שלא אראה משהו טוב במיוחד, במיוחד לאור התיאור. הניסוח לא משהו, הייתי צריכה לקרוא כמה פעמים כדי להבין, אל תכתבי שאת המצאת - פשוט הורידי את המרכאות. ואיפה שאת כן צריכה להוסיף אותן זה בתמונת הכותרת, כי זה חלק משיר של בית הבובות ולא משפט שלך. נסי לכתוב "אף אחד לא יבין אותי - ואני לא אבין אף אחד אחר, כי אף אחד לא נקלע לבעיות שלי - ואני לא נקלעתי לבעיות של אף אחד אחר". הרבה יותר מובן ונראה קצת פחות עילג. האמת היא שכך או כך זה נראה ככה, כי אחרי הכל הבעיות של הגיל שלך הן בעיות שחוזרות על עצמן אצל כל אחד - רבים עם החברים, ציונים לא משהו, מחזור בפעם הראשונה, וכו'.

נטע כותבת על הסוסים שלה ועל התרגילים שעשתה איתם, בעיקר. ניתן גם למצוא תיאורים מייגעים ומנוסחים גרוע להפליא של דברים שונים ומשעממים נוספים.

המשפט בתיאור הבלוג עומד נראה אירוני ביותר ליד העובדה שלא תיארת שום בעיה בחיים שלך מלבד מערכת שעות הכוללת מקצועות שאת לא כל כך אוהבת. תאמיני לי, הבעיה הזו משותפת לכל מי שאי פעם למד בבית ספר.

התיאורים של כל המסלולים שעשית עם הסוסים שלך פשוט לא מעניינים נקודה. אני לא מבינה פוסטים כמו זה. איקס של 60? קאנטר? לונג'? מה לעזאזל?

יש המון ביטויים שאת משתמשת בהם ואני פשוט לא מבינה מה את רוצה לומר. "תמונות סירובים"? מה לעזאזל? ולא הבנתי כלום מהקטע "מה שמזכיר אותי לכך שכשאמרתי שאני רוצה ליפול וזה נפלתי, ואכן חזרתי למצב הזה שאני רוצה ליפול, אבל נפילה פשוטה עדינה כייפית, כלומר, נפילה לא יכולה להיות כייפית, אבל לפחות משעשעת, כמו ההיא עם יסעור? שקמתי בצחקתי?". את מדברת על נפילה מטאפורית בנפש או על נפילה סתם? ומי לעזאזל יקדיש פסקה שלמה לזה שהוא רוצה ליפול? אם את רוצה ליפול שבי עקום על הכסא! עמדי על רגל אחת במשך עשר דקות! נסי לגרד את האוזן עם הרגל! אבל למה למען השם להקדיש לזה פסקה שלמה?

השירים אולי לא יזכו בפרס נובל, אבל רואים בהם שאת מסוגלת לכתיבה קצת יותר על רמה. אז למה לכתוב בצורה מנוסחת כל כך גרוע ועם מריחתתתת אותיווווותתת??????????

(אם כי אני חייבת לציין שחלק מהשורות בשירים נראו פשוט כאילו רצית חרוז וזה מה שנכנס.)

בקיצור, את חייבת לעבוד על ניסוחים יותר טובים. אם את כותבת על סוסים, הסבירי את המושגים שאת משתמשת בהם בקצרה, כי אנחנו לא מבינים כלום. אם את רוצה להשתמש במושגים מקצועיים פני למקומות כמו זה או זה או זה או פתחי בלוג לעסוק בכך. אבל אם זה לא הנושא הראשי של הבלוג, חסכי מאיתנו את המושגים שאנחנו לא מבינים בהם כלום.

האלכסון של הטקסט בתמונת הכותרת נראה ממש מעצבן, כאילו כתוב שם איזה משפט מחץ. אבל כתוב משפט שנראה שסתם מצא חן בעיניך או נראה לך חכם ולא דבר מעבר לכך. הוא לא קשור לבלוג - אם היית, נניח, כותבת על בעיות קטנות בחיים וההתמודדות שלך איתן, מילא. אבל את לא. לא מספיק לכתוב ציטוטים כדי להראות חכמים, צריך לשבץ אותם בחכמה.

בנוסף ברשימות מרגיז מאד שאת תארת את עצמך כ"מקסימה" ו"מתוקה". אין הנחתום מעיד על עיסתו - את יכולה להגיד דברים שהם עובדה, כמו "אכפתית" או "רגזנית" או "עצבנית" או "שקטה". את לא יכולה לכתוב דברים סובייקטיביים כמו "מקסימה ומתוקה" על עצמך. אה, וחסכי מאיתנו את תיאור הפריטים שיש לך בחדר. רמת החומרנות והשטחיות בעולם המערבי פשוט מדהימה.

להגיד שהתלהבתי? ממש לא.

ניתן להזמין ביקורת אך קודם לכן יש לקרוא את הפוסט המקושר בראש הרשימות.