פגשתי אותו.
והעולם נראה אחרת..
עכשיו אני רואה עולם, מרגישה את הרגשת החופש מדגדגת קלות את אפי.
כמו אילו השתחררתי מאיזה חדר אטום ללא נשימה.
עכשיו אני מרגישה את החיוכים שאני מעלה על פניי.
הוא העיר את עיני, גרם לי לצחוק מאושר, להסתכל על השמיים ולומר תודה.
למרות שהוא לא היה נראה אוהב, הוא גרם לי להרגשות נעימות.
התיידדנו קצת, זה גרם לי להרגיש טוב.
הוא תמיד ידע מה להגיד, הכל היה אצלו במקום.
לפעמים קורה לי שאני כמעט פורצת את רגשותיי כלפיו אבל במקום אני פורצת בצחוק מביך.
יום אחד זה פשוט פרץ ממני, אמרתי לו.
מאותו יום הוא נעלם, הרגשתי כאילו הוא כבר לא קיים בראשי, רק בלב, עמוק עמוק בלב, חרוט שמו.
ללא כוונות לפגוע וללא הסברים רק עם המון המון חרטות ועיתוי ממש לא מתאים.
לא ראיתי אותו מאז.. הלכתי לביתו וראיתי, הוא השאיר פתק.
"מיכל היקרה,
אני לא יכול יותר להסתכל בעיניך,
יום עובר ושוב נזכר בדברייך.
אני לא יכול. אני אוהב ולא יכול."
בכי, זה מה שהיה באותו רגע. כמובן, איך אפשר בלי ההרגשה הכואבת הזאת.
למרות כל הכאב והחרטה שהרגשתי, זה מילא אותי מחדש.
שוב הרגשתי חופשיה ושוב הרגשתי את ההרגשות הנעימות.
רק שהפעם הרגשתי אותן בלי להתאהב.
אני לא יודעת אם זה אומר שאהבה כואבת,
אבל אני יודעת שיכולתי לגמור את זה אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: