השקט הזה כואב מבפנים,
מבחוץ זה נראה כמו סתם עוד מצב רוח לא נעים,
אבל מה שאחרים לא יודעים זה
איך שאני באמת מרגישה.
כל כך פגועה ופגיעה,
כל כך נעלבת ועלובה.
כל כך תמימה, ונאמנה,
וזה מה שבעצם גורם לי פשוט - לשתוק
ולסבול בשקט.
את כל הכאב, את הזיכרון,
פשוט לשמור לעצמי.
את כל החרטה, את הסליחות,
פשוט אשמור.
את כל הסבל, את השנאה.
ואשתוק.
אף אחד לא ידע, אף אחד לא ישמע.
אף אחד אפילו לא ישים לב,
כמה אני בוכה
כמה אני נסערת
ושותקת.
אבל השתיקה הזאת שורפת,
השתיקה נשרפת,
ומשאירה חריטה עצומה של כאב,
אי אפשר לשכוח,
הזיכרון פשוט נשאר בלב.
השתיקה הזאת פורצת ממני
כדמעות, של כל השנים האלו
הקשות, השחורות, הרבות.
השקטות.
אני לא יכולה,
אין בי שליטה יותר,
נמאס, בשביל מה, בשביל מי?
לעצמי זה בטוח לא.
אז למה לעזאזל אני שופכת פה את דמי..
די לשתיקה, די לתמימות, לפחדנות,
צריך להתמודד עם כל זה,
מִזה אני עדיין לא אמות.
היום הזה שבר את השתיקה
היום התחלתי לחיות
ולהפסיק להיות הילדה המתוקה.
. . .
כשמסתכלים על זה מיוֹתר רחוק ובכללי,
זה נראה כאילו אני ילדה אומללה ומאוד שקטה בחיים.
אבל זה ממש לא נכון.. זה פשוט מה שאני כותבת,
מה שאני אוהבת לכתוב עליו.
אבל באמת מה רע בלחשוב, להיות קצת לבד ולשתוק.
אבל רק לפעמים, כשבעצם לא הכל נורא.
חודש חדש הגיע, עוד שבועיים יום הולדת.
כנראה קונים לי מצלמה דיגיטלית, מצפה לזה.
יצחק רבין - אחד הגיבורים.
זיכרון שלא יישכח.
מלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: