אני מרימה את מבטי מההשפלה, שכנראה נגמרה למרות שזה לא מרגיש כך.
מסתכלת מסביב ומשפילה שוב.
אני בוהה ברגליי, היחפות, החלשות, שנמאס להן ללכת וללכת רק כדי להקלע לעוד מטרה של מישהו.
אני בוהה בשמלתי הבלויה, הקרועה ומלאת הסבל שצברה עוד ועוד.
זה אף פעם לא באמת נגמר.
אני מבינה שהכל קשה, והשתיקה הזאת מקשה עליי עוד יותר,
ואני מרגישה את כנפיי בגבי, שקועות עדיין במקומן אך כה פצועות.
וליבי, כבר אין בו שום רגש, כל חדריי בו כבר קרסו וכל קירותיו התמוססו כמו מים נשפכים,
לא עומדים סתם ככה ללא שום כלי עזר.
אני מרגישה אתה יודע? אחרי הכל אני מוצאת בעצמי איזו נקודה קטנה,
איזו חולשה שעדיין מצליחה להרגיש את כל זה, לעמוד בכל זה.
אך גם אותה אני מרגישה נשברת מבפנים כזכוכית כה דקה.
עיניי בוהות באוויר, בכלום שנגמר, בכל הכאב שנותר.
אני לא אעמיד עוד פנים תמימות שלכאורה מבינות שקשה אבל לא באמת. כי אני כן מבינה,
רק לא רוצה להיות חלק מכל הסבל הזה שסובב כאן סביבי.
אני חוזרת אל רגליי, בוהה בהן שוב, מבחינה בחוטים החרוטים ברגליי העלובות, ובשאר חלקי גופי.
אני בובת חוטים, קשורה בחוטים דקים-דקים, מלאי שנאה. כל אחד מהם שונא בי משהו אחר,
כולם קשורים יחד, שונאים את כולי.
ידיי רק דואגות להזרים את כל השנאה לכל הגוף, לא לפספס שום חלק.
יד אחת זרוקה באוויר. מחזיקה בכל כוחי נבל. אותו נבל שעבר איתי הכל, אותו אחד שדאג להיות שם בשבילי,
להרגיע אותי לפני השינה ולדאוג שדמעותיי יזלגו ברכות. זה שחסך ממני כאב עד כמה שיכל.
אותו נבל שכבר נסדק וצבעו דעך, עדיין איתי, מוחזק בידי.
אני סך הכל בובת חוטים, יחפה חסרת-אונים ושנואה, עם עיניים מדממות בלי הפסקה.
וכנפיים מקולקלות. תלויה באוויר.
סך הכל בובת חוטים, החוטים קשורים בי חזק-חזק, שלא אברח, שאפילו לא אצרח.
בובת חוטים, יש לי יד אחת מחזיקה באהובי,
וידי השנייה מונפת גבוה מעליי מחזיקה בחוטים, שולטת בי.
"No one manipulate us but ourselves."
כתיבה נוצרת.
_ _ _ _ _ _ _ _
"Don't like reality, it's way too clear to me"
שהשבוע הזה יבוא ויגמר טוב יותר.
_
מלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: