אני עולה על האוטובוס האחרון הביתה, בשעות הקטנות והשקטות, על הרוגע כבר התפשט אל הלילה ורק הקסים את האווירה המשובחת הזאת.
אני מתיישבת בסוף האוטובוס הגדול, במקום רגוע יותר, לבד יותר, לבד לגמרי.
אני משקיפה מהחלון, מרגיעה את עצמי עוד יותר, עד כמה שאפשר. לשכוח מהצרות, לשכוח מהחששות.
רק לכמה רגעים שקטים, קצת נחת, זה הכל.
אני נזכרת בכל הטוב שיכול להיות, בכל היופי שעבר כ"כ מהר, בקלילות.
למרות שאני יודעת כמה יותר טוב זה היה יכול להיות, אני עדיין מעריכה את כל זה, את ההשתדלות הזאת שלך לעניין אותי, את הריכוז, והרצון העז להיות.
את העיניים המתכוונות רק אליי ויותר מכל, המבט המבין הזה, שתמיד נמצא במקום, כמו כל דבר אחר אצלך.
כמו כל מילה, כל תנועה שתעשה תמיד תראה נכונה ומושלמת. שום טעות של פיספוס, רק אני ניצבת מולך נבוכה מדי פעם, אבל בכל זאת אני.
ואתה קיבלת אותי, הכנסת אותי לתוך עולמך, נתת לי לגלות אותך ואולי רק לי.
מכל זה אני מרגישה טוב מדי פעם, להזכר, לקבל טיפה נחת, לתת לרוגע הזה לשטוף אותי מבפנים, להתנקות מהאפירות.
אני צוחקת לפעמים בקול שקט על משהו משעשע, מסיח דעת. נהנת מכל רגע להעלות חיוכים בחברתי האהובה. ומביטה מדי פעם בך, צוחק אחריי, על כל דבר, כמקבל ממני את הרשות. וההרגשה הזאת רק מרגיעה אותי עוד יותר.
על כל דבר אפשרי כבר חשבתי, על כל דבר הגיוני כבר הרהרתי, כמה יופי בזיכרונות כה טובים.
אבל אני גם נזכרת איך נשרת מעולמי. בלי שום מבט משתדל, שלי שום עיניים מתכוונות, בלי שום מילה טובה במקום.
ואני מביטה בדממה שנוכחת מסביבי, בכיסא הריק שלידי.
ובת-אחת כל השלווה חולפת, כל הנחת המועט נופל מעליי כמו רגשותיי
ופעם הראשונה, גם כל הרוגע שבתוכי נשטף ממני ונעלם
ובמקום, הרגשת בדידות קטנה, קצת מעיקה בי נותרה, כמו אותו זיכרון.
"To look into your eyes
And see you're looking back"
_
מלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: