.Empty.Words.

אני עולה על האוטובוס האחרון הביתה, בשעות הקטנות והשקטות, על הרוגע כבר התפשט אל הלילה ורק הקסים את האווירה המשובחת הזאת.

אני מתיישבת בסוף האוטובוס הגדול, במקום רגוע יותר, לבד יותר, לבד לגמרי.

אני משקיפה מהחלון, מרגיעה את עצמי עוד יותר, עד כמה שאפשר. לשכוח מהצרות, לשכוח מהחששות.

רק לכמה רגעים שקטים, קצת נחת, זה הכל.

אני נזכרת בכל הטוב שיכול להיות, בכל היופי שעבר כ"כ מהר, בקלילות.

למרות שאני יודעת כמה יותר טוב זה היה יכול להיות, אני עדיין מעריכה את כל זה, את ההשתדלות הזאת שלך לעניין אותי, את הריכוז, והרצון העז להיות.

את העיניים המתכוונות רק אליי ויותר מכל, המבט המבין הזה, שתמיד נמצא במקום, כמו כל דבר אחר אצלך.

כמו כל מילה, כל תנועה שתעשה תמיד תראה נכונה ומושלמת. שום טעות של פיספוס, רק אני ניצבת מולך נבוכה מדי פעם, אבל בכל זאת אני.

ואתה קיבלת אותי, הכנסת אותי לתוך עולמך, נתת לי לגלות אותך ואולי רק לי.

מכל זה אני מרגישה טוב מדי פעם, להזכר, לקבל טיפה נחת, לתת לרוגע הזה לשטוף אותי מבפנים, להתנקות מהאפירות.

אני צוחקת לפעמים בקול שקט על משהו משעשע, מסיח דעת. נהנת מכל רגע להעלות חיוכים בחברתי האהובה. ומביטה מדי פעם בך, צוחק אחריי, על כל דבר, כמקבל ממני את הרשות. וההרגשה הזאת רק מרגיעה אותי עוד יותר.

על כל דבר אפשרי כבר חשבתי, על כל דבר הגיוני כבר הרהרתי, כמה יופי בזיכרונות כה טובים.

אבל אני גם נזכרת איך נשרת מעולמי. בלי שום מבט משתדל, שלי שום עיניים מתכוונות, בלי שום מילה טובה במקום.

ואני מביטה בדממה שנוכחת מסביבי, בכיסא הריק שלידי.

ובת-אחת כל השלווה חולפת, כל הנחת המועט נופל מעליי כמו רגשותיי

ופעם הראשונה, גם כל הרוגע שבתוכי נשטף ממני ונעלם

ובמקום, הרגשת בדידות קטנה, קצת מעיקה בי נותרה, כמו אותו זיכרון.

"To look into your eyes

And see you're looking back"

_

מלי.

לרצות להקבר עמוק-עמוק מתחת לאדמה, לפחות עד שיירגע בחוץ,

אני אדע מתי לצאת, אני ארגיש את זה, אז אל תנסה להוציא אותי מזה בכוח, אני יכולה לבד.

אם היית מקשיב אולי היית מודע לזה שאני שונאת את הדבר הזה בך, את האדישות הזאת

שאף פעם לא אהבתי ואולי אף פעם לא אוהב, ויותר מכל אני שונאת את הדבר הזה בי.

מצידי הייתי זורקת את כל זה לפח, פשוט, משליחה את כל זה לפח האשפה הקרוב ואולי הייתי משקיעה קצת והולכת לזרוק הכל עד למזבלה גדולה.

מצידי אני אזניח את הכל, אזרוק את כל השנאה שיש לי לאנשים, את כל האהבה שיש בי,

את כל החרטות, הרגעים והזכרונות, את העיניים היפות שלך ואת כל אוסף המבטים הריקים שלך,

את כולם, לא צריכה שום דבר מזה.

אולי גם אהיה אמיצה ואתעלה על עצמי, אזרוק גם את כל מה שאי פעם כתבתי עלייך, או חשבתי עלייך, את הכל.

אני אשכח הכל ואפילו לא אזכר בשם שלך, כך עדיף לא? גם ככה אנחנו מתהלכים כמו שני זרים גם כשהרחובות ריקים.

המוח שלי יהיה נקי מהכל, נקי ממך, בדיוק כמוך, הרי אתה זה שהתחלת את המשחק וזרקת ראשון את הכל לפח, למזבלה העירונית, ההשפלה הגדולה.

אני אזרוק הכל כדי שאני אוכל סוף סוף להתבונן במראה ולראות את עצמי באמת, לא את הדמות שלי מושפלת וגם לא אותך ברקע. רק אותי נקייה ממחשבות.

ובעצם, אני אזרוק גם את היופי הזה שלי, גם אותו אני לא צריכה. לא צריכה אף אחד שייגש אליי רק כי ראה אותי, אלא כי ראה אותי באמת, מאחורי כל היופי והקירות.

אין לי כ"כ בעיה לזרוק את כל זה, סך הכל זוג עיניים גדולות ושבורות ואף גדול, איזה פה קטן שמחייך לא מתוך רצון וכמה נמשים פזורים קצת פה, קצת שם. שום דבר מיוחד, משהו שאפשר לוותר עליו, לא מציאה כזאת גדולה.

גם כשאמרת לי שאתה אוהב את היופי שלי, גם אחרי זה אני מוכנה לוותר על זה, ואולי במיוחד אחרי זה.

למרות שלא הבנתי עד עכשיו למה התכוונת באותו רגע. הרי לא הכרת אותי באמת, ובעצם גם אני לא.

ואולי אז, אז כשהכל ייזרק, כשהכל ייקבר, ייתכסה, יישרף, אולי אז אני אוכל להפסיק לשפוך את הלב,

אולי אז אני אוכל לעבור דרכך ברחובות הריקים ושלא יהיה לי אכפת שאתה אפילו לא זורק אליי מבט,

אולי אז אני אוכל לישון בשקט,

אולי אז הגשם יפסיק לרדת עליי.

אולי אז, אבל אז כבר לא יישאר ממני דבר, כי כל זה פשוט חלק בלתי נפרד ממני.

כתיבה יוצרת.(מי שרוצה שיצביע)

אין הרבה אנשים כמוך.

_

"It's gone, forever

Right before my very eyes

And just when I thought I made light of things

It slips away, into darkness"

_

מלי.