הייתי רוצה עכשיו להרדם על הכביש ולחלום, על כלום.
הכלום שלי הוא החלום הכי יפה, בו אני עושה כל מה שאני רוצה,
וכל מה שאני יכולה.
הכלום שלי הוא עולם, העולם האישי והפרטי שלי. הכלום הוא הכל בשבילי.
בו אני מדמיינת איך החיים שלי היו נראים אם הייתי צועדת צעד אחד לצד.
בו אני שמחה שאף אחד מסביבי, האף אחד נותן לי ביטחון,
שאני יכולה לעשות הכל מבלי שאף אחד יראה ויידע.
העולם שלי הוא לא שטות, הוא השטות. השטות שבה אני מאושרת, הבועה האישית שלי,
העולם המקביל, המציאות המדומה.
שום מילה לא תשנה את זה.
כשאני עוצמת עיניי, ומסתכלת עמוק-עמוק אני כבר שם, אני בעולם.
עכשיו אני יכולה רק לפקוח עיניים ולראות ולהיות.
הכניסה היא החלום, כרטיס הכניסה הוא הדימיון.
תנו לחלום לסחוף אתכם אל הלא ידוע, לעומק שהגוף יכול להיות שקוע.
אני רק רוצה להיות חופשייה לכמה דקות תמימות,
רק רוצה להרגע ולהזכר איך זה להרגיש טוב, לפני שאני חוזרת לעולם המציאותי,
שבו אין עוד בו מקום בשבילי, העולם הצפוף והרועש, עולם שטמון בו אופי מזוייף אחד גדול.
אין לי כבר כוח לכל אנשים שרק מדברים, ומדברים.
כמה דקות לנוח מכל זה, קצת שלווה, קצת נחת, להרגיש, לחוש, לחלום.
קצת מזה כי גם ככה אין לי לאן לברוח, אין לי לאן לפנות.
כשיש בעיות בעולם האמיתי אני חולמת, חולמת לי על דברים שאני רוצה,
דברים שאני יודעת שבחיי שלי לעולם לא אחווה. רק כאן, רק בעולם שלי, כל מה שאני רוצה יכול להתגשם,
חבל שזה לא כך בעולם האמיתי,
חבל שאי אפשר להפוך את החלומות הכי טובים שלנו למציאות.
שאי אפשר להרגע, לנשום עמוק ולרחף, בלי שאף אחד יעצור את ההרגשה הנפלאה הזאת. חבל.
אולי זה כך כדי להציב לנו גבולות בחיים. אבל בעולם שלי אין גבולות, אין חוקים, אין זמנים, אין מעצורים.
יש רק אותי והעולם שלי, רק אני והכלום שלי.
נכתב לפני כשנתיים
כתיבה יוצרת
"את השמיים השחורים
ואת לילות הפחד
את המכות מההורים
את החושך במקלחת
את לא שוכחת
אסור לך"
_
תקופה מעצבנת.
.
מלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: