לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


Time won't sweep away, our deepest scars of memories. It will carry them along eternally


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2006

עדכון. מה שלא עשיתי המון זמן.


אז בוא נראה... יצא לי ללמוד שהכל תמיד חוזר על עצמו עם אנשים אחרים.

כל פעם אני חופרת לעצמי מחדש את אותו חור באדמה ותמיד איכשהו אני יוצאת ממנו.

אז עכשיו אני בדיוק סיימתי עם החפירות ונראה כמה זמן יקח לי לצאת. בדרך כלל זה לוקח חודשים.

אני יודעת שזמנים טובים יותר יבואו. אבל זה יהיה בעוד המון זמן.

שוב התחלתי לבקש ממנו שיבוא. נראה לי שהוא הסכים אבל מאיך שאני מכירה אותו הוא עוד יכול למשוך את זה להרבה זמן :(

אני פשוט צריכה לראות אותו. לא יודעת למה. הייתי מעדיפה לא לראות אותו ופשוט לדבר איתו כמו שהייתי עושה פעם, זה היה עושה לי הרבה יותר טוב.. אבל זה בלתי אפשרי ואין לי כוח להזכיר אפילו לעצמי למה. זה סתם מדכא.

ניגשתי לתאוריה ועברתי. אפילו שבקושי ידעתי משהו.. היה מבחן קל אז הצלחתי לעבור. וופי. עכשיו לסיים עם הרשיון שאגב עקב הדפקות של ההורים שלי בשכל אחרי שסילקו אותי מהבית ו"נתנו" לי לחזור החליטו לשלם לי עליו..

יש פה כל כך הרבה פוסטים של או פאק מחר יש לי מתכונת ואנלא יודעת כלום ואני בטח אכשל. נו הנה גם כאן נדחוף את זה. מתמטיקה היא אכן מהשטן. שלא להזכיר ספרות שבכלל מי יודע אם תהיה לי בגרות בגלל המקצוע הזה.

אחת מהשאלות החפרניות ששאלו אותי כשהחזירו אותי הבייתה היא בשביל מה אני חיה. מאז זה לא יוצא לי מהראש. אין לי מושג בשביל מה.. אין לי בשביל מה לחיות שלא לדבר על בשביל מי. למה לעזאזל הכל צריך להיות כל כך רע??

ולפני לא זוכרת כמה בעצם הלכתי עם אמא שלי לאנשהו והיא שאלה אותי אם לא נמאס לי עדיין מהעמדת הפנים שלי. שכשאני ליד אנשים אחרים אני כל הזמן שמחה מחייכת צוחקת ונותנת לכולם לחשוב שלא אכפת לי משום דבר. אז לפני משהו כמו שבוע התחיל להמאס לי. ועכשיו זה כבר ממש נמאס. זה לוקח ממני יותר מדיי אנרגיות. להראות ככה כל הזמן. רוב הזמן זה קל. כי כשיש לי מצבי רוח מסריחים אני פשוט מתנהגת כמו ילדה קטנה ומשוגעת ולא מפסיקה לצחוק מכל שטות. וזה אוטומטי. לא יודעת החומות שבניתי פועלות ככה כנראה או משהו כזה.... אבל כשזה הופך לדכאון זה בלתי אפשרי. כי אז אני פשוט יושבת עם אנשים מסביבי בוהה בנקודה באוויר וחושבת על הרבה שום דבר. ואם שואלים אותי למה אין לי מצב רוח אין לי מה לענות. ברוב הפעמים אני בעצמי לא יודעת למה אני מדוכאת. שאני אתחיל להסביר שאני מנסה להבין מה אני עושה עם עצמי ושאין לי פשוט חשק לחיות.. כן.. זה יגרום לאנשים להבין אותי הרבה יותר טוב.. :/

כן בטח..

"אצלי זה נמשך הרבה יותר" כן.. מעניין מתי הסוף.... נשבר לי.

נכתב על ידי Elis , 20/5/2006 21:50  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  Elis

בת: 37

ICQ: 221828245 




6,880
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , משוגעים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לElis אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Elis ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)