אורות וכלים

שלום לכם :)

עוד מעט ומתחילים לסכם את השנה, עוד מעט ומתחילים להתכונן לשנה החדשה.

את המשפט הזה, אם הייתי קורא אותו באיזה מקום או שומע אותו באיזה שעור, נניח עד אתמול, אז הייתי אומר לעצמי שזה נכון, עוד מעט אלול, ואלול זה חודש התשובה, ויש לעשות חשבון נפש על כל השנה ולהתחיל להתכוונן לקראת חגי תשרי ולקראת שנה שלמה חדשה. והיתה האמירה הזו עייפה ושטחית מאד, כמצוות אנשים מלומדה (בדרך חזרה הערב מירושלים, התבוננתי מדוע אומרים "מלומדה" ולא "מלומדים", כלומר, מדוע המצווה היא הלמודה ולא האנשים הם הלמודים. אני מניח שצריך להתבונן בזה). וכלל נעלם מהזכרון הענין של ההתחדשות. הדברים נעשו צפויים כביכול בדרך התשובה, אפילו החידושים עצמם, צצים, מתנוצצים, וזהו. הדרך טובה ב"ה, טובה מאד. ובאמת כל יום יש בו דבר חדש, כל שבוע מתמלא בעניינים שלא ניתן היה לשער אותם ממוצ"ש, מעת שאומרים זה לזה בבית הכנסת שבוע טוב ומתחילים לצלול לתוך מגלשת ימי המעשה. המילים בשעורים, המילים בספרים, המילים בתפילות, כמו מזון שנאכל, כל יום צריך להאכיל את הנשמה, אבל מה נשאר מזה המזון? שגרה של התקדמות בעבודת השם, תאוצה קבועה. והאם בכזו תאוצה אפשרית כוונה אמיתית? אפילו אם נדמה כי עבודת השם הזו היא באמת לשם שמיים. האם הפנייה אליו, אל הקב"ה, היא אותה הפנייה של תחילת התשובה. לכאורה זו פנייה שיש בה ידיעה רבה יותר מאז, מבינה ומקבלת יותר. אבל מתישהו בתהליך הזה, ההתחדשות נעשתה לברורה מאליה, כביכול מובטחת מראש. וכמו בטיול ארוך, בכל פעם שמגיעים למקום חדש, ככל שחולף הזמן, כך מתמתנת ההתפעלות, כי מקום חדש זה כבר לא עניין חדש.

והיום, כמו ניתנה לי הזמנה להגיע לירושלים - הזמנה מהחיים, מבורא עולם, הזמנה שיש בה עניין מסוים, אבל לא יותר מאשר תירוץ. ברור היה לי שזו הזמנה אל עיר הקודש, שאלמלא קיבלתי אותה לא הייתי מעלה ברצוני לעלות דווקא עכשיו בסוף חודש אב אל לב הקדושה. וישנתי אצל חבר בלילה, ואמרתי להתעורר בבוקר וללכת לסניף העבודה ששם בירושלים וחשבתי שאולי בערב אלך להתפלל בכותל, שזו בחינת השגרה כשמגיעים לירושלים. אלא שבסביבות חמש וחצי בבוקר, הרגשתי יתוש שעוקץ אותי ומיד התעוררתי כדי לתפוס אותו ולשוב לישון במנוחה. וכשהדלקתי את האור והבטתי בשעון, ונזכרתי שאני בירושלים, פתאום ראיתי שהיתוש הזה הוא הזמנה אלי ללכת כעת לכותל, לתפילת שחרית. כבר לא היה לי חשוב לתפוס את היתוש ואפילו הרגשתי שעלי להודות לבורא עולם שזימן לי את היתוש הזה. אחרת לא הייתי קם מעצמי. שחרית בכותל, מוקדם, הנה, הסתבר שזה בגדר האפשר. ובערב, כשהתחלתי לנסוע בחזרה צפונה, ראיתי כי מיכל הדלק כמעט ריק ורציתי להגיע אל תחנת הדלק שאני מכיר במורד היציאה מירושלים. אלא שבמקום לצאת ביציאה המוכרת לי, שוב מצאתי עצמי יוצא ביציאה המובילה אל ציון שמואל הנביא, כמו לפני שנה. ואני רק רציתי למלא דלק וידעתי שעלי להסתובב כי אם אמשיך בדרך הזו, המיכל יתרוקן. וכל מה שרציתי היה להסתובב ולמצוא את דרך היציאה המוכרת ולהתחיל את הנסיעה הארוכה חזרה הביתה. אבל הבנתי שזו הזמנה אלי להיכנס פנימה עד אל הציון של שמואל הנביא. אז המשכתי לנסוע במעלה הכביש ויצאתי והלכתי ברגל מעט וחשבתי שאולי זה מספיק, שהנה יצאתי מהרכב ועכשיו אחזור ואחפש את תחנת הדלק ואשוב לביתי. אבל הקשבתי. הקשבתי להזמנה. והלכתי צעד ועוד צעד אל תוך הבניין ופנימה אל המבוי המוביל אל הציון. אותו המקום, כמו לפני שנה. לקחתי ספר קדושה מהארון, ישבתי לקרוא. אחר-כך לקחתי ספר נוסף וישבתי ללמוד. ללמוד הפעם, לא עוד לקרוא. דיברתי את המילים הכתובות שבדף, בעקביות, ברצף, בלי לדלג, ועם רצון לאחוז ברעיון המובא שם, ועד שלא אחזתי באיזה רעיון משם לא הרפיתי. פתאום הרגשתי שמחה ישנה בתוכי, צצה מחדש. זאת ההתחדשות האמיתית. מצאתי שוב את ההתחדשות! דהיינו שהיא באמת בחינה חדשה, שלא יכלתי לצפות לה כלל.

בדרך חזרה, אספתי שני צעירים משם, ואחד מהם גם הוביל אותי אל היציאה המוכרת. בירידות מירושלים וגם אחר-כך בדרך צפונה, הרגשתי שהייתי צריך להגיע מרצוני לירושלים, שהייתי צריך מרצוני להגיע לשחרית בכותל, שהייתי צריך מרצוני לשוב אל ציון שמואל הנביא, ובכל מקרה זיכה אותי השם שאעשה את כל אלה, כביכול בהיותי נגרר אליהם. ואז נזכרתי מהי התשובה. תשובה זה לשוב, לא להיות תקוע במקום, גם לא במקום שהוא בבחינת התחדשות מורגלת. תשובה זה לפעול מעל הטבע. אם כך הייתי פועל, הרי הייתי מוצא עצמי אצל שמואל הנביא שלא כבדרך אגב. סמוך כל-כך לאלול, צריך לאחוז חזק בתחושת התשובה. תשובה זה אומר להאמין שאפשר לנו להגיע קרוב יותר אליו יתברך. כמה מניעות, כמה קליפות, עוד על הלב. בכל רגע בעבודת השם צריכים כוונה גדולה, להתכוונן אל הרגע עצמו של המצווה, להתכוונן אל כל מילה שנלמדת מספר, לכל עניין שנלמד בשעור, לכל ברכה שבתפילה. כמו שהיה בהתחלה של התשובה כשבאמת הכל היה חדש. זו התשובה זו בחינת אלול. להתחדש מעל הטבע.

ככה נבחנת האמונה.

עוד לא מאוחר, יש עוד זמן לזה השנה... חודש אלול!

. .