החיים על נגה

אתם לא חושבים ש"קצת" הגזמתם?

להתנפל עליי "כמו נשרים לגופה" (מפי גלב).

בחיי.

הפכתם אותי לזונה. בלי שרציתי.

אתם שואלים אם אפשר - אני עונה לא, אז אתם מתעלמים.

אין לכם מושג איזה תחושת חוסר אונים זה.

ואם אני במקרה מחייכת - זה מבושה.

וכשאני צורחת, מוציאה את הגרון בשביל להרחיק אתכם ממני - אתם באים בגדודים. בתגבורת.

שתבינו, בתור משחק - אין לי בעיה שמישו ירדוף אחרי ואני אחריו. כי זה מפיג צרות וכעסים.

אבל לא חבורה. ולא בכולי.

זה כבר נקרא אונס.

ופה, נכנס הבכי.

תכנסו לפה - אם אתם תבינו את התחושה של מה שמעבירים פה, תצליחו להבין מה אני מרגישה. אולי קצת פחות, אבל עדיין.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=466622&blogcode=8286737

וזה חשוב. לאלה שצריכים להבין שהעולם לא ורוד, ולא כל מה שרוצים - אפשר. או מותר.

וכשאני אומרת לכו תזדיינו - הכוונה שתפסיקו. כי מילים רגילות כבר הפסקתם להבין ממזמן.