חשבתי כבר מזמן לכתוב עליה. דמות חשובה ואהובה בחיי. סבתא שלי.
חשבתי וביטלתי ושוב חשבתי ושוב ביטלתי.
למה להתגרות בגורל? למה לפתוח "עין רעה"? למה לספר על נפלאותיה ועל כמה אני גאה בה.
אז לא סיפרתי כאן. לא סיפרתי שיש לי סבתא שעד לפני שבוע חיה בגיל מתקדם מאוד בדירתה היא, ללא עזרה, עושה קניות ומבשלת לבד.
אבל זה רק מידע בסיסי. היא הרבה יותר.
צועדת כמעט כל יום, הולכת לחוג התעמלות פעמיים בשבוע, משחקת ברידג' פעמיים בשבוע עם חברים, הולכת לחוג ספרות כבר כמה שנים, קוראת המון, נוסעת להרצאות בתל-אביב, הולכת לקונצרטים והצגות ועוד ועוד ועוד.
הקריירה הראשונה שלה, עד גיל שישים, הייתה הוראה. מורה ותיקה מאוד עם דורות של תלמידים שמזהים אותה ברחוב וניגשים להגיד שלום, שמתקשרים בחגים, שמזמינים אותה לאירועים חשובים בחייהם. התלמידים שלה כבר היום סבים וסבתות בעצמם.
הקריירה השניה שלה הייתה התנדבות. הקימה ארגון נשים בעיר שלה שתמך ותרם לבתי-ספר מקצועיים בעיר החל מהקמת ספריה וקניית ציוד מתקדם, דרך חלוקת מלגות לתלמידים. אחר-כך ביטוח לאומי שלח אליה אנשים שתלמד אותם ותעזור להם. מורות שעלו מרוסיה וצריכות הדרכה או עזרה בהכנת מערך שיעורים לתלמידים ישראלים... עולים מחבר הארצות ואתיופיה. שלחו אותה ללמד עברית לאוכלוסיית עולים מבוגרת.
ואת הכל עשתה בנועם ובשמחה. צעירה בת תשעים ושלוש.
ולפני שבוע, בעודה סועדת צהריים בבית דודתי, הבת שלה, אחז בה שבץ ושיתק את צד ימין שלה.
ומאז אנחנו בבית-חולים, שומרים את מיטתה.
צלולה כמעט כשהייתה, מדברת בקול צרוד, חשה את צד-ימין אך אינה מסוגלת להזיז אותו.
עכשיו כבר במוסד שיקומי. הפיזיותרפיסטית נותנת תקווה שתוכל לחזור וללכת.
לבד שוב לא תגור. נמצא לה מי שתהיה איתה.
בנתיים חג.
כבר שבוע אני ישנה לילה כן-לילה לא לצד מיטתה. מתחלפת עם דודתי.
המשפחה נרתמה להיות איתה סביב השעון בנתיים.
קשה לה. קשה לראות אותה כך.
פתאום כבר לא צעירה.
גילה השיג אותה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
