רגע לפני שאני מתחילה, גילוי נאות: אני נכדה למורה של כיתות א-ב, מורה ממש מיתולוגית במקום מגוריה. את קריירת ההוראה שלה היא סיימה לפני יותר משלושים שנים ועד לא מזמן כשעברנו ברחוב, אי אפשר היה להתקדם יותר משלושה צעדים בכל פעם מבלי שיעצור אותה מישהו לברך אותה ולשאול לשלומה (וביום כיפור, כשכל העיר יוצאת לרחובות, אי אפשר היה להתקדם בכלל. נקודה)
שביתת המורים העל-תיכוניים.
פשוט לא ייאמן איך כבר שבועיים ויותר, מושבתים הלימודים וזה לא מזיז לסדר היום הציבורי כהוא זה.
לא קראתי את הכתבה במוסף סוף-השבוע הקודם של "ידיעות" על רן ארז. הספיקו לי התמונה והכתוביות כדי להיגעל סופית מהקשר בין התקשורת לשלטון, בין ההון (נוני מוזס) לשלטון. נסיון להכפיש מנהיג מאבק ציבורי, מנהיג לגיטימי של מאבק צודק. עד כמה נמוך אפשר לרדת?!
אולי המנהיג הזה לא יודע להתנהג יפה, אולי יש לו שאיפות פוליטיות (סליחה, זו מילת-גנאי?), אבל את האנרגיה שלו והזמן שלו הוא מפנה למאבק צודק עבור אלפי אנשים. מאבק על מערכת החינוך בישראל. על מעמד המורה. על גודל הכיתות. על העתיד החינוכי של ילדי.
נמאס מנערי האוצר שחושבים שהם יודעים יותר טוב מכולם מה נחוץ למדינה ואיך לשמור את הכסף בקופה. קבוצה אליטיסטית של בני שלושים שמי שלא יודע לדבר בשפתם לא יקבל תקציב. נמאס מהם, מהפטרונים שלהם ומעושי-דברם.
מה צריך לקרות כאן כדי שהטובים יבואו ללמד?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
