זו היתה מקלחת רגילה, אי שם ב-1979, בה היא גילתה תוך כדי הסתבנות משהו בשד השמאלי. גוש שלא הכירה מקודם.
בת שלושים ותשע, נשואה עם שני ילדים, בת אחת-עשרה ובן עשר.
עוד לפני שהבינה מי נגד מי, עברה את כל הבדיקות שהרופאה היפהפיה והנמרצת שלה דחפה אותה לעשות.
ונראה לה שהזמן כאילו עומד מלכת ועם זאת ממהר בצעדים גדולים -
ביופסיה ,אבחנה וניתוח שבסופו התעוררה בלי השד השמאלי שלה. זה שבגד בה במקלחת.
והיא לא זכרה בכלל שהסכימה שיקחו לה אותו, את כולו. והתעוררה עם צלקות גדולות ומכוערות עד בית השחי.
והיא בכלל היתה רקדנית כשהייתה צעירה. רזה עם צמה ארוכה שחורה. ומה היא עושה פה במקום הזה, עם המום הגדול הזה שפערו בה.
ואחר כך כימותרפיה, ואחר כך משתנים החיים.
לילדים לא סיפרה.
את האישפוז בבית החולים הסבירו להם כהצטננות קשה,והם היו עסוקים בעולמם ולא הופרעו מכך.
גם את הכימותרפיה וההקרנות הסבירה בבריאות זמנית לקויה והם קיבלו את זה ולא ניחשו.
רצתה לשמור את עולמם נקי ממחלות ופחדים.
שש שנים אחר-כך התגרשה. בעלה מצא אישה צעירה יותר, שלמה בגופה. את העלבון הזה היא לא תסלח לו עוד שנים ארוכות אחר-כך.
לילדים היא סיפרה על המחלה וההחלמה כמה שנים אחר-כך. השביעה אותם שישמרו על חסיון מוחלט.
רוב השכנים והחברים הקרובים לא ידעו והיא לא רצתה שיידעו. אישה-בונקר.
וכך חלפו השנים. עשר שנים שורדת. חמש-עשרה שנים שורדת. עשרים שנים שורדת.
אבל עלבון בגידת הגוף ובגידת הבעל בעינו עומד.
כשהגיעה להיות בת חמישים, לא האמינה.
אבא שלה נפטר בשנות השלושים לחייו מדלקת קרום המוח. היא לא הכירה אותו מעודה. הייתה תינוקת בת שנה כשהוא מת.
גדלה עם אחות גדולה ואמא. אמא שמתה בת ארבעים ותשע מסרטן-שד.
והנה היא בת חמישים, מי היה מאמין.
עשרים ותשע שנים אחרי אותו ניתוח. אפריל 2008.
עשרים ותשע שנים של בדיקות דם וממוגרפיה כדי לוודא שהכל בסדר.
באפריל 2008 בדיקת הדם הראתה שמשהו לא בסדר.
הרופאה, כבר לא אותה אחת יפהפיה ונמרצת שיצאה לגימלאות, שלחה לסדרת בדיקות נוספות.
הכל על פניו נראה תקין, רק ברחם יש אולי איזה פוליפ קטן שכדאי להוציא. לא משהו שצריך לדאוג ממנו.
מאי 2008.
בדיקת דם נוספת שנותנת אינדיקציה לסרטן השחלות והרחם (CA-125) קפצה לשמיים. מספר דמיוני שלא משאיר הרבה מקום לדמיון.
ועכשיו אנחנו מחכים לבדיקת הדמיה נוספת.
הספירה לאחור התחילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
