תכננתי לכתוב יותר קרוב לארוע אבל לא יצא. עכשיו הגיע הזמן.
ההופעה שלי נקבעה ליום שבת, 14 באוקטובר, אחרי הצהריים. צלצלתי לקבוע חזרה ביום רביעי, מאחר ובן-זוגי לקונצרט אמר שיהיה שם להופעה בערב של "מתיאוס פסיון". דיברתי עם הנזיר האחראי, אוליביה וקבענו לשלוש. איתן ואני נכנסנו לחצר הכנסיה הצלבנית. אי של יופי ושלווה בלב כפר הומה קרבות בעלי מסעדות ומאפיות על תשומת ליבו וכספו של המבקר היהודי. ממש לצד הכנסיה נבנה מסגד שהמה אדם כשהגענו,, אבל בחצר הכנסיה שקט. הרחוב לא נכנס אליה. הכל ירוק ופורח ונקי. נקי מאוד.
ירדנו אל הקריפטה. בפסטיבל משתמשים בשני חללים של הכנסיה למטרת הופעות. החלל העליון והגדול יותר מיועד להרכבים בני מספר משתתפים או לקונצרטים מושכי קהל רב יותר. חלל עם אקוסטיקה נהדרת, אבל גם עם הרבה עמודים שלפעמים מפריעים לצפיה. החלל השני נמצא מתחת לראשון, במעבה האדמה, בנוי כאמפיתיאטרון קטן מאוד עם מדרגות אבן כשהמופיעים נמצאים קצת מתחת לקהל. הקהל יושב על המדרגות הרחבות והקרות (אבל מספקים לו כריות לישיבה) או על כיסאות המסודרים על הישורת שמעל המדרגות. החלל הזה נקרא "קריפטה". במרכזו אבן מלבנית מסותתת וגדולה מאוד ומתחתיה זורם לו פלג מים. חלל רטוב עם אקוסטיקה שמימית. קירות האבן מוארים בתאורה מיוחדת שמדגישה את מסתוריות המקום. כבר בפעם הראשונה ששמעתי שם קונצרט ידעתי ששם אני רוצה לשיר. שזה המקום שהכי מתאים לי ולמוזיקה העתיקה שלי בעולם.
ירדנו אל הקריפטה לחזרה ולהפתעתנו מצאנו שם טיילים עם מדריך. חשבתי שהעובדה שקבעתי זמן לחזרה תבטיח את המקום ריק. טעיתי. הקבוצה עזבה אחרי עשר דקות ומיד בעקבותיה קבוצה חדשה, הפעם של דוברי רוסית. המדריכה ביקשה שנשיר וננגן משהו. הייתי קצת מופתעת. טרם חיממתי את הקול ועוד לא הוצאתי צליל אחד לחלל ובמקום להבין שהיא מפריעה לנו לחזרה ושכדאי שתמהר לצאת עם הקבוצה היא רצתה להישאר. החלטתי להיות נחמדה ולשיר. בעלי תמיד אומר שיותר קל להיות נחמד, או יותר מהיר או משהו בסגנון. שרתי משהו מהתוכנית ותוך כדי התענגתי של הצלילים שחזרו אלי מהקירות והדהדו בחלל. גם הקבוצה נדמה שנהנתה. אמרו תודה והלכו. עכשיו אפשר להתחיל באמת.
חזרנו על כל התוכנית מההתחלה ועד הסוף. האקוסטיקה הייתה מאוד רטובה ועשירה וציינתי לעצמי מקומות שבהם אני צריכה לדייק יותר בהגיה כדי שיבינו או מקומות בהם אני צריכה להיות צלולה ומדוייקת בצליל. הלאוטה של איתן נשמעה עדינה וברורה והתיאורבו חם ומרגש. הייתה חזרה טובה. והערב ירד לו לאיטו עד שהנזירים נכנסו וסימנו שהגיע תורם להשתמש במקום למפגש היומי שלהם.
שבת הגיעה. הכרטיסים נמכרו כולם כבר ביום שלישי וידעתי שהאולם יהיה מלא. רצו שנגיע לשם שעתיים קודם וחשבנו שאולי נצליח לנגן שוב לפני שהקהל יכנס. כשהגעתי בשתיים התחיל קונצרט של משפחת מגנאג'י בחלל העליון. שירה זכה של מלאכיות. איזה יופי. ההופעה התאחרה והקהל לא רצה לסיים (בצדק). וכך לא נותר לי כמעט זמן להתחמם באולם עצמו. מילא. הגוף שלי התחמם מהעליה והירידה במדרגות הגדולות עם נעלי העקב שלי...
התחלנו בזמן. בקהל ישבו הרבה פנים מוכרות אבל גם כאלה שלא. האקוסטיקה השתנתה מאוד להפתעתי. הצלילים לא חזרו באותה מידה כמו בחדר הריק (טוב, זה ידעתי שיקרה) אבל עדיין הדהדו מה. לא התרגשתי. שמחתי לשיר שם. במיוחד את השירים מהמאה ה-14. הייתי רוצה לשיר שם שוב, אבל שירים עוד יותר עתיקים. דיברנו אל הקהל בין קבוצות השירים והסברנו קצת. חשבתי שהם מחזיקים תוכניה ביד, אבל בדיעבד הסתבר שבשבת התוכניות כבר נגמרו, כך שלא היה להם שום דבר ביד למעט המילים והתרגומים שהדפסתי מכספי כי רציתי שהקהל יוכל לעקוב אחרי המילים הלועזיות וגם להבין. והאנשים ישבו והקשיבו ומחאו כפיים במקומות הנכונים וקראו להדרן בסוף התוכנית והיה נהדר. פשוט נהדר ונכון ונעים ויפה. ושמחתי. ושמחו בי.
אני מקוה לחזור לשם שוב. לשיר ולשמוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
