The Life of MezzoMom

נגמר הקיץ, על פי משרד החינוך.

יהיה חם עוד חודשיים לפחות, אבל הקיץ נגמר. מחר ילכו ילדי לגן.

חוף בית ינאי, יום שישי האחרון, לפנות ערב.

אוהלים-אוהלים, ריח מדורות ומנגל. מלא עד אפס מקום.

אבל הרוח העולה מן הים לא מוותרת ומגיעה ללטף כל אחד ואחת.

הילדים רצים בין הגלים לחוף למחצלת לאוהל. כמות האנשים לא מרתיעה אותם, הם בשלהם, שמחים בחול ובמים.

מסיבת יום הולדת של בן-דוד. חלק נשארים לישון את הלילה. אנחנו לא. עם עלות הכוכבים חוזרים למכונית ונוסעים הביתה. להתקלח ולישון.

אולי בשנה הבאה נישאר.

פארק הירקון, שבת, לפנות ערב.

הפארק כמעט ריק. אולי כולם בים.

מפגש חברים קבוע בסוף הקיץ. פורשים מחצלת, מניחים כסאות, לוגמים יין או קפה, טועמים מכל מה שהאחרים הביאו.

הילדים רצים, משחקים, רבים ומתפייסים.

ירוק פה מאוד, באורח מפתיע.

נגמר הקיץ. מחר נלך לגן.

נוצרת את טעם שעות האור האחרונות, לפני שיתחדש עלינו חודש אלול עם שעונו החורפי.

היום ההלוויה של עידית. בת ארבעים וקצת במותה. משאירה אחריה בן זוג ושלושה ילדים קטנים. עידית היא חברה של חברתי נועה. כל שנה נועה חגגה את יום הולדתה עם קבוצה מצומצמת של חברות, וכך פגשתי את עידית. המפגשים האלה של החברות היו תמיד כל כך מהנים שרצינו עוד ואז נפגשנו עוד פעם אחת רק החברות ואחר כך עוד פעם עם בני הזוג והילדים ואז שוב לא התראינו עד יום ההולדת הבא של נועה.

עידית תמיד הייתה מטופחת וצבעונית. כשסיפרה שהיא נלחמת בסרטן השד, זה נשמע כמו סיפור של מישהו אחר. לא ראו עליה דבר. השיער לא נשר והיה אדום בוהק, הפנים יפים והכל שידר אוירה של טיפוח. עידית רצתה לחיות והיתה אופטימית מאוד לגבי סיכויי ההחלמה שלה ואני רציתי שהיא תנצח.

במפגש הלפני אחרון שלנו סיפרה שגם בן-זוגה חלה בסרטן וכמה שזה ערער את בטחונה כי תמיד חשבה שאם יקרה לה משהו, הוא תמיד יהיה שם לטפל בילדים. אבל בנתיים הוא עבר ניתוח והחלים והרופאים היו מרוצים מההתקדמות שלו. דיברנו על הילדים. בנה הבכור בן עשר. שאלתי אם היא סיפרה לילדים. היא השיבה בשלילה. לא. היא רוצה שיהיו להם חיים נורמליים ככל שניתן ולא להעסיק אותם במחלות. חשבתי שזו טעות. שאפשר לספר משהו לילדים, גם אם לא את כל התמונה. התווכחנו קצת ואז היא אמרה שאין לה כוח להתווכח ואין לה כוח לשמוע את מה שאני אומרת. שתקתי. הצטערתי. זה לא היה מקומי להגיד לה מה אני חושבת, כשאני נמצאת במקום כל כך אחר בחיים. ממרומי בריאותי החיים נראים אחרת. אחר כך התנצלתי ונפרדנו בתום הערב. כמה שבועות אחר כך ערכנו טיול ופיקניק עם המשפחות ועידית נראתה מצוין כתמיד והילדים שלה חמודים ובן-זוגה גם הוא נראה כשהיה.

ואז נועה התקשרה לפני כשבוע לספר שעידית הובהלה לבית החולים ושהיא איבדה את ההכרה. שבועיים שכבה מורדמת ומונשמת. המערכות קרסו. היא לא הספיקה להיפרד מילדיה.

וההיום ההלוויה. ועצוב לי. עצוב מאוד.