במקום כדורגל, ראיתי אתמול סרט על קרל רוב, הגורו הפוליטי והאיש שבמשך שנים גידל והצמיח את ג'ורג' בוש. הקטע הכי מזעזע מבחינתי היה איך הוא עיוות דבר נפלא שסינדי מקיין עשתה – אימצה יתומה בנגלדשית מבית יתומים של האמא תרזה. בפריימריז של הרפובליקאים ב-2000, מקיין מול בוש – קרל רוב אירגן כרוזים ושיחות טלפון מוקלטות, בהם סופר לשומעים ש"ג'ון מקיין הוא אביה של ילדה שחורה שנולדה מחוץ לנישואין". פשוט לא ייאמן איך אפשר לקחת מעשה כל כך אצילי, ולעשות בו שימוש כל כך דוחה. הרמז היה, כמובן, שהיא בת לא חוקית של מקיין מרומן עם אשה שחורה. העצוב הוא שזה עבד, ביג טיים, לטובת בוש. רוב ואנשים כמותו יודעים מה הם עושים כשהם פונים לפחד ולדעות קדומות. רוב מכחיש שהוא היה מעורב בזה, אבל מותר לא להאמין לו, במיוחד כשרואים איזה מסרים הוא שלח בכל מערכות הבחירות שהוא ארגן לבוש ולרפובליקאים אחרים. (
דוגמה מדהימה היא מה שהוא עשה לחבר קונגרס דמוקרטי, שאיבד את שתי רגליו ויד בוייטנאם. כדי להכפיש את חבר הקונגרס הזה, רוב שיחרר תשדיר בו רואים את הדמוקרט, את בין לאדן ואת סדאם חוסיין, והטקסט מדבר על כך שהוא התנגד לשורה של הצעות חוק למען ביטחונה של ארה"ב – כשבפועל הוא רק התנגד לסעיפים היותר מנוגדים לזכויות אדם בסיסיות, בהתאם לקו הדמוקרטי של אותה תקופה. אבל החוצפה ועזות המצח. ויש עוד לא מעט דוגמאות לפועלו של האיש, תאמינו לי.)
אחרי הקמפיין ב-2000, מקיין נשבע שהוא לעולם לא ישתמש בטקטיקות כאלה, ובאמת ניסה לנהל מערכת נקייה. אבל מנהל הקמפיין שלו הוא סטיב שמידט, תלמיד של קרל רוב. ולפני שלושה שבועות אותה חברה שהוציאה לפועל את השיחות הממוכנות על ה"בת השחורה" של מקיין, נשכרה כדי להוציא שיחות דומות על אובאמה, עם טענה קצרה שהוא "מאד מקורב לטרוריסט שתקף את הפנטגון וגרם למותם של אמריקאים", טענה שעושה למציאות מניפולציה גסה כמו זאת על הבת המאומצת של מקיין.
כמה עצוב.
(חשבתי לעצמי שאולי עוד הבדל יסודי בין ימין לשמאל, באופן כללי, הוא באופן הפנייה לבני האדם. הימין פונה לפחד, לדעות הקדומות, לכוחניות. באופן כללי הוא טוען שהעולם הוא מקום רע ומסוכן, ושאנחנו צריכים להיות חזקים כל הזמן אחרת ישחטו אותנו. האפשרות היחידה שלנו לשרוד היא לחזק את הקבוצה האתנית המיידית לה אנחנו שייכים – לפי דת, צבע עור ולאום. השמאל ההומניסטי באופן מאד מאד כללי לא מקבל את הטענה שרוח האדם רעה מנעוריה, ופונה למקום של שיתוף פעולה, על בסיס ההנחה שמה שמאחד בין כל בני האדם חזק פי כמה ממה שמפלג אותם.)
באחד העימותים בין אובאמה למקיין עקבתי אחרי הגרף הזה של קבוצת המעקב, שהגיבה בזמן אמיתי לכל מה שהמועמדים אמרו, עם חלוקה פנימית לנשים ולגברים. כשאובאמה דיבר על דיאלוג כדרך לפתור קונפליקטים, התגובה הבין-מגדרית התפצלה באופן חריף. הגברים לא התרגשו יותר מדי מהדיבור הזה, אבל הגרף של הנשים עלה לתקרה ונשאר שם הרבה זמן. דיאלוג כדרך לפתרון קונפליקטים? שיתוף פעולה במקום עימות? זה נראה כאילו שהוא עלה בול על נקודת הג'י של הנשים. ובקושי הזיז לגברים.
בכלל, בחודשיים האחרונים אני עוקב מקרוב אחרי כל מה שקורה שם, וכבר אגרתי במוח הרבה יותר פרטים מאשר אי פעם אצטרך. אני מקווה ומאמין ורוצה שאובמה ינצח, אבל מניח שרוב הסיכויים הם שזה לא באמת ישנה. הרפובליקאים והדמוקרטים מאד דומים, ומשלימים אלה את אלה נפלא. באופן כללי – ויש לא מעט יוצאי דופן – הרפובליקאים מגזימים בקשיחות המדינית ובכלכלה החופשית חסרת הרסן, ואז הדמוקרטים באים ומתקנים מעט, מסדרים את המסלול כדי שהוא לא יהיה עד כדי כך בלתי נסבל, לאמריקאים ולשאר העולם. זה גם אומר, בעיקר, שמקבלים פנים יותר אנושיות, כביכול, כשהדמוקרטים בשלטון. אותה מדיניות עם פחות התלהמות. קצת כמו הליכוד והעבודה אצלנו.
מצד שני, ארה"ב באמת בשקיעה. יש לה יותר מדי בסיסים – מאות - ביותר מדי מקומות בעולם, השליטה הכלכלית שלה כבר לא מה שהיתה פעם, ואולי, לך תדע, היא מוכנה לתהליך של התכנסות כלכלית וצבאית. אובאמה מספר בביוגרפיה שלו שהוא גדל באינדונזיה, תחת השלטון של הרודן הפרו-אמריקאי סוהארטו, והבין משהו על תחושות אנטי-אמריקאית בכל מיני מקומות בעולם. אולי הוא באמת האדם המתאים לנסות להוביל מהלך של התכנסות מסויימת. אבל האם זה יכול לעבוד? כל המערכות האמריקאית – הצבאיות והכלכליות – בנויות על התפשטות. והמערכת בכל זאת חזקה יותר מכל נשיא.
(יש לי תיאוריה קטנה שהסכם אוסלו נכשל בעיקר משום שהוא ניסה ללכת נגד האנרציה של המערכות בישראל. של הצבא, המתנחלים, השב"כ, וכל משרדי הממשלה שתועלו כבר להזרמת השקעות בשטחים. גם כשהמדיניות המוצהרת השתנתה, כל המערכות האלה המשיכו לפעול כאילו שלא: הצבא המשיך להביט בפלסטינים דרך כוונות, השב"כ המשיך להתנות רשיונות ייצוא ותנועה בשיתוף פעולה, המנהל האזרחי המשיך להשתלט על שטחים, ולפעול רק למען האינטרסים של המתיישבים היהודים, כפי שעשו כל משרדי הממשלה. מכאן הנתון המדהים שמספר המתנחלים בגדה צמח פי 2 מחתימת הסכם אוסלו עד לדיבורי קמפ דייויד. אנרציה של המערכת. חוסר היכולת לשלוט עליה בא לידי ביטוי במיוחד בתחילת האינתיפאדה, כשצה"ל קיים מדיניות כמעט עצמאית, לפעמים בניגוד מוחלט להוראות הדרג המדיני. רואים את זה גם עכשיו בכל פעם שרה"מ או שר ביטחון מדברים על הורדת מחסומים, אבל בפועל שום דבר לא משתנה.)
גם אם אובאמה ירצה, והתנאים ההיסטורים באמת יחייבו אותו למדיניות של שיתוף פעולה בינלאומי ומה שקראתי התכנסות, יכול להיות שכל המערכות האמריקאיות – יצואניות הנשק והבנק העולמי וגישתו הסופר-קפיטליסטית - בכל זאת יהיו חזקות מהכוונות הטובות שלו. הלוואי ואני טועה ויסתבר שאובאמה באמת רוצה לשנות, והתנאים ההיסטורים באמת יאפשרו לו לעשות שינוי כיוון. קשה לי להאמין, אבל זה יהיה כובע שאני מאד אשמח לאכול, ובתוך תוכי יש תקווה שזה אכן מה שיקרה.
שני פרטים קטנטנים:
האמריקאים המצחיקים האלה המציאו להם ספורט חדש בעימותים - כל אחד מהצופים בחר כמה משפטי מפתח שצפוי שהמועמדים יגידו – ובכל פעם שהם אכן אמרו אותם, מי שבחר במשפט הזה לקח לגימה ארוכה מהבירה/וודקה/וויסקי שלו. מסתבר שזה היה המשחק שמיליוני אמריקאים שיחקו בזמן העימותים. מת עליהם.
פיילין/טינה פיי: אני מקווה שראיתם את טינה פיי עושה את פיילין (רצוי במערכון עם "הילארי"). לפני כמה ימים הסתבר שבמסיבת תחפושות לפני כמה שנים, פיילין התחפשה לטינה פיי. מציאות מצחיקה כזאת. כל פעם מפתיעה מחדש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
